שני אנשים, אנחנו בכלל משפחה?

הכאב היכה בי. אפשר לקרוא לנו בכלל משפחה? ניצבתי מול השדה הריק של: "שם משפחה" בטופס האלקטרוני של חתימת שטר שותפות עם הידברות. אני ואשתי אמנם נשואים 10 שנים, בזוגיות מוצלחת, אך טרם זכינו לפרי בטן. האצבע שלי ריחפה מעל המקלדת. "משפחת...", הרהרתי לעצמי. האם שני אנשים מרכיבים משפחה, או שמא אנחנו רק זוג? ונישאר ככה לנצח?

היינו אצל טובי הרופאים והרבנים. עשינו כבר את כל הסגולות, והמציאות נותרה אילמת, מהדהדת בחלל הבית השקט-מדי שלנו. 

באותו רגע גמלה בלבי החלטה, לעשות מעשה שחורג מהכאב הפרטי והמשתק שלנו. נשמתי עמוק, ובאצבעות רועדות הקלדתי את שם משפחתנו. לחצתי על כפתור ה"אישור" וחתמתי על שטר השותפות. 

המחשבה שהנחתה אותי הייתה פשוטה אך נוקבת: אם אנחנו לא יכולים להביא חיים פיזיים לעולם, לפחות נסייע להביא אור, משמעות וחיים רוחניים לבתים של אחרים.

נהיה שותפים בהפצת אמונה ובחיזוק משפחות שכן זכו. החלטתי לשחרר את האחיזה בצער הפרטי ולהעניק לאחרים. פעלתי לזיכוי הרבים, מתוך תקווה חרישית שאולי בזכות האור שנפיץ הלאה - יידלק האור גם אצלנו.

משהו בתוכי נרגע באותו הערב. תחושה של השלמה, של יציאה ממעגל הייאוש וחיבור למפעל אדיר וגדול בהרבה מהצער האישי שלנו, עטפה את שנינו.

*

חלפה שנה וקצת.

אותו מסך מחשב, אותו חדר עבודה, אבל המציאות התהפכה לחלוטין. הצלילים שמילאו את הבית כבר לא היו צלילים של שקט צורם ומעיק, אלא בכי רך, חי ומתוק של חיים חדשים. אשתי עמדה בפתח החדר, מערסלת בזרועותיה את בננו הבכור, פרי הבטן שעליו התפללנו עשור שלם. הבטתי בו, בנס הגלוי שלנו שפקח עיניים סקרניות, ואז חזרתי להביט במסך.

נזכרתי באותו רגע של ייאוש תהומי מול השדה הריק בטופס. דמעות חמות של הכרת הטוב הציפו את עיני. הבנתי אז את העוצמה הבלתי נתפסת של כוח הנתינה וזיכוי הרבים. פעלתי ונושעתי. המציאות המופלאה דיברה בעד עצמה. ברגע שבו הפכנו לשותפים בהפצת האור של הידברות, פתחנו את הצינור לשפע שחיכה לרדת ישירות אל תוך הבית שלנו.

פעלתי למען אחרים, פעלתי רוחנית. פעלתי ונושעתי. והיום, סוף סוף, בכל פעם כשאני מתבקש למלא את השדה "שם משפחה", הלב שלי עולה על גדותיו. אנחנו כבר לא רק זוג שממתין. אנחנו משפחה.

חתמו על שטר השותפות עם הידברות והגאון הרב זמיר כהן שליט"א, ואינספור זכויות יהיו שלכם, כדי שתיחתמו לשנה טובה ומתוקה! לחצו כאן או חייגו 073-222-12-12