זה כי הלב ננעל, כי את לא שומעת את כל התקווה. זכרי להיות בשמחה

פרשת כי תבוא פותחת במצוות הביכורים: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה...". הכניסה לארץ ישראל כרוכה בשמחה ואף מולידה שמחה, בדיוק כפי שאנו מבקשים בתפילת שלושת הרגלים: "ותעלנו בשמחה לארצנו".

כתוב בליקוטי מוהר"ן: "...עַל יְדֵי מָרָה שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ וְעַל כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ – רַק עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת..." (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה י'). לכן העצה הבסיסית היא להתמקד בטוב, "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך".

החסידות מלמדת ליצור התפעמות בנפש פנימה, לייצר התלהבות ולהתרחק משחיקה והרגל.

אומר הבעש"ט: עצבות נועלת שערי שמיים, דמעות פותחות שערי שמיים, והשמחה משברת את כל המנעולים.

"והיה כי תבוא אל הארץ" – ידוע מחז"ל שהמילה "והיה" היא לשון שמחה. אף על פי שהפרשה היא פרשת תוכחה, התורה מורה לנו שהשמחה היא יסוד הכרחי בעבודת השם, ולכן בהמשך הפרשה, אחרי הקללות המוזכרות בה, ישנה מסקנה חד משמעית: שכל הקללות הגיעו מתוקף קלקול השמחה, כפי שכתוב: "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".

הרבה פעמים את מרגישה שהדרך סגורה בפנייך, שהדלת נעולה בפנייך. זה כיוון שהלב ננעל, כי פגעו בך, כי את כבר לא מאמינה בעצמך, כי הדימוי העצמי שלך התרסק, כי התייאשת מהזוגיות או שאת כבר מאוכזבת כל כך מהילדים, כמה את יכולה לתת ולהרגיש אוויר. וכל זה קורה מכיוון שאת לא שומעת את קול התקווה, את קולו של השם שמלמד אותך ללכת בדרך האחת, בדרך המצוות המצוותת אותך אליו, זו שמחברת אותך למקור הכוח. ולכן "ובאו עליך כל הקללות האלה והישיגוך" (לא עלינו).

מצוות הביכורים באה להזכיר לנו להכיר טובה ולהודות לשם יתברך על כל הטוב שנותן לנו בכל רגע ורגע, מכיוון שההודיה מעוררת את רגש השמחה.

המילה "ביכורים" מחוברת גם לשורש של בכורה וגם לשורש של ברכה. כל המאבק בין קין והבל, בין עשו ויעקב, סובב על הבכורה והברכה. מי שמצליח לשלוט בבכורה, זוכה גם לברכה.

הבכורה היא המחשבה הראשונה שמשתלטת על הכל.

"בשמחה" – אותיות "מחשבה".

לפני שהשמחה מתעוררת בלב, יש רגע שקט, רגע שבו נובטת מחשבה ראשונה. לפעמים היא עדינה, כמעט בלתי נראית, אך היא נושאת בתוכה את הפוטנציאל לכל שינוי. כמו הביכורים, שמובאים למקדש מתוך ההודיה לטוב שצמח, כך גם המחשבה הראשונה זקוקה להכרה, לברכה, ולחיבוק פנימי.

היא דורשת מאיתנו לבחור בה: להשקות אותה באמונה, להאיר אותה באור של הודיה וללוות אותה בשמחה. כשאדם נותן מקום לבכורה הזו, הוא מניח את אבן הפינה למסע רוחני שבמרכזו שמחה פשוטה. שמחה על ההתחלה, ההתחדשות.

ידוע שכל מזונותיו של אדם נקצבים לו בראש השנה. בנים, חיים ומזונות נקבעים ברגע הגדול הזה, ולכן הכניסה לשנה החדשה מקבילה לכניסתם של עם ישראל לארץ, מקבילה לכניסה של חתן וכלה ליום החופה, משם לביתם ומשם להכנסת הבן בבריתו של אברהם אבינו וכו'.

בשבוע הבא, אי"ה, יחול ח"י באלול – יום הולדתם של רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש ובעל התניא. מי"ח באלול נותרים 12 ימים עד לראש השנה. כל יום מתקן חודש שלם.

אז נבקש לתקן על ידי השמחה!

שימי לב להצגת הבכורה שאת מפיקה בתודעה הפנימית שלך: תחשבי טוב, ובעזרת השם יהיה טוב!

משמחה לשמחה בשמחה.