שלושה תינוקות, שלוש משפחות וסוד אחד: הניסוי האכזרי שהפריד בין אחים תאומים

בשנת 1980 הגיע רוברט בובי שפרן, צעיר יהודי בן 19עשרה, ליום הראשון שלו בקולג' "סליבן קנטיי" שבמדינת ניו יורק. זה לו הביקור הראשון במוסד, אך עוד לפני שהספיק להכיר את המקום, סטודנטים החלו לעצור אותו, לברך אותו, לחייך אליו, להתייחס אליו כאילו חזר אליהם מכר ותיק. הם קראו לו בשם אחר: אדי. בתוך זמן קצר התברר כי שנה קודם לכן למד באותו קולג' צעיר בשם אדי גאלנד, שנראה בדיוק כמוהו. רוברט בובי התקשה להאמין, וחברים איתרו בשבילו את אדי, כאשר בובי ואדי נפגשו, התדהמה הייתה מיידית. לא היה מדובר בדמיון כללי אלא בזהות כמעט מלאה: פנים, מבנה גוף, תנועות, חיוך, דיבור. הסיפור הגיע במהירות לעיתונות המקומית, ומשם התגלגל לעיתונים רחבים יותר. זמן קצר אחר כך קרא צעיר שלישי, דייוויד קלמן מקווינס, את הכתבה, וראה בתצלום את פניו שלו. זה היה כבר יותר מדי בשביל צירוף מקרים.

כאשר התברר כי לשלושת הצעירים יש תאריך לידה זהה, הדרך הייתה קצרה לגלות כי שלושתם הינם שלישיה זהה שנולדה לאם אחת. סוכנות האימוץ לואיס וייס הודתה כי היא זו שמסרה את השלישיה לאימוץ במשפחות שונות.

התקשורת האמריקנית התאהבה בהם מיד. שלושת הצעירים הופיעו בתוכניות טלוויזיה, צולמו למגזינים והוצגו כנס מודרני של גורל ואחווה שנוצרו אחרי שנים של הפקדה. הם דיברו על הרגלים דומים, על טעם דומה, על תנועות גוף דומות, על תחושת קרבה כמעט מיידית. הציבור ראה בהם סיפור קליל ומרגש: שלושה אחים שנמצאו אחרי 19 שנים. בהמשך הם אף פתחו יחד מסעדה בניו יורק בשם Triplets, שהפכה לזמן מה לאטרקציה בפני עצמה.

אלא שמאחורי הסיפור התקשורתי הסתתרה פרשה אחרת לגמרי. ההפרדה לא הייתה רק תוצאה מקרית של מערכת אימוץ עמוסה, או קושי מעשי למצוא בית אחד לשלושה תינוקות. בהמשך נחשף כי השלישייה הייתה חלק ממחקר סודי שנוהל בידי הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ד"ר פיטר ב. נויבאואר, במסגרת מכון המחקר שלו. היה זה ניסוי חברתי שבוצע בשיתוף הפסיכיאטרית ויולה ברנרד. מטרת המחקר הייתה לעקוב אחר תאומים ושלישיות שהופרדו בילדותם, ולבחון את שאלת התורשה מול הסביבה: עד כמה האדם מעוצב על ידי הגנטיקה, ועד כמה על ידי הבית שבו גדל.

המשפחות המאמצות לא קיבלו את המידע המרכזי ביותר: שלילד שאימצו יש אח או אחים זהים. נאמר להם רק כי הילדים משתתפים במעקב התפתחותי רגיל. במשך שנים הגיעו חוקרים לבתים, ערכו מבחנים, ראיינו את ההורים, צילמו את הילדים, בדקו התפתחות רגשית, שכלית וחברתית ותיעדו את חייהם. כל ילד נמדד, למעשה, מול אח שלא ידע עליו דבר. החוקרים ערכו מבחני IQ, ראיונות, צילומי משחק ומעקב אחר שלבי התפתחות, בעוד המטרה האמיתית הוסתרה מהילדים ומהמשפחות.

המחקר הזה לא היה מוגבל לשלישייה בלבד. מספר המשתתפים המדויק עדיין אינו ברור לחלוטין, מפני שרבים מהמסמכים חסויים. מקורות שונים מדברים על כמה זוגות תאומים ועל שלישייה אחת; בפרסומים מסוימים נכתב כי המחקר נמשך יותר משני עשורים, וכלל שלושה זוגות תאומים ושלישייה. מקורות אחרים מדווחים על מספר גבוה יותר של ילדים שזוהו בפומבי.

אחת הנקודות שהעצימו את הזעזוע הייתה אופי ההפרדה. לפי התיאור שהתקבע בפרסומים ובסרט התיעודי, הילדים שובצו במכוון במשפחות בעלות רקע חברתי-כלכלי שונה, כדי שהחוקרים יוכלו לעקוב אחר התפתחותם בסביבות שונות. בכך נעשה הבית המאומץ, מבלי שיידע זאת, לחלק ממערך ניסוי. שאלות של חום הורי, מעמד כלכלי, חינוך, אישיות ההורים, דינמיקה משפחתית ומבנה הבית הפכו לחומר מחקרי, אך האנשים עצמם לא ידעו שהם נבחנים במסגרת כזו.

העיתונאי לורנס רייט פרסם בשנת 1995 ב-The New Yorker כתבה רחבה על מחקר התאומים של נויבאואר. בכתבה תואר מקרה של תאומות שהופרדו ונחקרו לאורך ילדותן. אכן, תאומים זהים שגדלו בנפרד נחשבים בעיני חוקרי התנהגות לכלי מחקר נדיר: יש להם מטען גנטי כמעט זהה, ולכן ההבדלים ביניהם עשויים להצביע על השפעת הסביבה. אבל דווקא הנדירות המדעית הזאת עמדה בלב הבעיה: כדי להשיג את הנתון הנקי, בני אדם אמיתיים הופרדו זה מזה מבלי שידעו ומבלי שיוכלו להסכים לכך.

הניסוי הזה היה אכזרי כלפי ילדים, שנמנע מהם מידע משמעותי שמגיע להם: קיומם של אחים תאומים זהים, שהוכנסו במכוון למשפחות מתוך שיקול – לא של היכן יהיה להם טוב, אלא של היכן יהיה טוב למחקר. המסעדה שהקימו שלושת האחים הייתה קוריוז חמוד, אבל לא הצליחה. נוצרו ביניהם מתחים, ואחד האחים, אדי, מת מאירוע לבבי בגיל 33. היה זה הקש ששבר את גב הגמל, וארה"ב הוצפה במחאות כנגד מחקרים לא אתיים וחסרי שקיפות. סרט תיעודי הופק על המקרה, והעלה את המודעות לחשיבות של אתיקה במחקרים סוציולוגיים.

ואם אתם סקרנים לדעת, למרות הצורה הלא מוסרית שבה בוצע המחקר, מה בכל אופן היו מסקנותיו? דא עקא, שהמחקר מעולם לא פורסם במלואו. למעשה, זהו אחד החלקים המעורפלים ביותר בפרשה. החומרים נאספו במשך שנים, אך לא הפכו למחקר פתוח שמאפשר בדיקה מדעית מלאה. הרשומות הועברו לאוניברסיטת ייל, והן מוגבלות לעיון עד תאריך רחוק. לפי רישומי הארכיון של ייל, תיקי המחקר חסויים עד 25 באוקטובר 2065, אז קצת סבלנות.