נחטף עם משפחתו על ידי ארגון טרור: מי היה הרב יצחק הוטנר?

בחודש אלול תש"ל (ספטמבר 1970) היה הרב יצחק הוטנר על מטוס TWA מארה"ב לישראל. יחד איתו היו רעייתו, בתם הרבנית ברוריה, חתנם הרב יונתן דיויד, ועוד מתלמידיו. בעיצומה של הטיסה נחטף המטוס על ידי מחבלי החזית העממית לשחרור פלסטין, והוטס בכוח הזרוע לירדן. עולם התורה נאחז דאגה עמוקה לגורלו של הרב הוטנר, שהיה אחד מתלמידי החכמים ובעלי המחשבה שבדור.

הרב הוטנר נולד בוורשה בשנת תרס"ו, 1906, וניכר כבר בצעירותו כעילוי מופלג. הוא למד בישיבת סלובודקה, הישיבה הגדולה שהעמידה את דמות האדם התורני במרכז חינוכה, ואחר כך עלה לארץ ישראל עם תלמידי הישיבה ולמד בישיבת חברון. בארץ התקרב אל הראי"ה קוק זצ"ל, וקשר זה השפיע על הגותו. תורתו משלבת את ההגות של עולם הישיבות הליטאי עם הגות רחבה יותר, מערכות עומק בענייני אמונה, מועדים, גאולה ומהות נפש האדם.

בשנת תרצ"ה עבר הרב הוטנר לארצות הברית, ונתמנה לראש ישיבת רבי חיים ברלין בברוקלין. בישיבה זו חינך אלפי תלמידים. שיעוריו ומאמריו היו בנויים כמערכות: פסוק, מדרש, מהר״ל, גמרא, לשון חז"ל, תובנה פסיכולוגית, וכל אלה מצטרפים לבניין אחד. שיעוריו תועדו בסדרת הספרים ״פחד יצחק", שנכתבה בחלקה על ידי בתו, שהיתה תלמידה חכמה כברוריה אשת רבי מאיר.

בהמשך הקים את ישיבת "פחד יצחק" בירושלים, וכיהן גם כנשיא מכון ירושלים. ואז, בעיצומה של העשייה המתחדשת בארץ ישראל, נחטף הרב הוטנר יחד עם בני משפחתו על ידי ארגון טרור, ועולם התורה עצר את נשימתו.

במשך ימים הוחזקו הנוסעים בתנאים קשים במדבר הירדני - תחילה בתוך המטוס, ואחר כך פוצלו במקומות מסתור שונים. הרב הוטנר שהה בשבוע הראשון בתוך המטוס, לאחר מכן נלקח לבית בודד תחת שמירת מחבלים, ובהמשך היה עם חטופים נוספים בעת שסביבם התחוללו קרבות בין צבא ירדן לבין המחבלים. באותו זמן התרחשו אירועי "ספטמבר השחור", המאבק האלים של צבא ירדן מול ארגוני הטרור, שבו ביקש חוסיין מלך ירדן להשיב את שליטתו בממלכה.

בתי המדרש התמלאו תפילות, כרוזים קראו לאמירת תהילים וגדולי תורה ראו בחטיפה צרת רבים ממש. מסופר על רבי חיים שמואלביץ שעורר את הציבור שלא להפסיק להתפלל. הרבי מליובאוויטש הזכיר את זכות המהר"ל, שבו עסק הרב הוטנר רבות, ובירך לישועתו. חזית הגנה רוחנית נפרסה עבור הרב הוטנר ומשפחתו, על ידי אלפי יהודים שומרי תורה.

החוטפים הסכימו לשחרור החטופים תמורת שחרור מחבלים מהכלא הישראלי. בין הפוסקים נידונה השאלה האם מותר או ראוי להיענות לדרישותיהם כאשר הדבר עלול לחזק את ידי המחבלים בעתיד. הגאון רבי משה פיינשטיין כתב אז לראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, כי כאשר מדובר בהצלת נפשות, ואם אין ברירה, ישנה קדימה להצלת השבויים. מאידך הובאה דעתו של הגאון רבי יעקב קמינצקי, שאין הדבר חד-משמעי כל כך.

לאחר כשלושה שבועות שוחררו הרב הוטנר ובני הערובה. השחרור בא בתוך מהומת הקרבות בירדן, כאשר ארגוני המחבלים איבדו את ביטחונם ואת אחיזתם. בני הערובה הועברו לקפריסין, משם לרומא, ולבסוף שבו לארצות הברית. בעולם הישיבות הייתה השמחה גדולה. תלמידים ביקשו לקבל את פני רבם בשירה ובתזמורת, אך מסופר שרבי משה פיינשטיין הורה להפסיק את הנגינה, מפני שעדיין נותרו חטופים שלא שוחררו.

בצד הצלת הנפשות, אירעה טרגדיה לרב הוטנר. המחבלים החרימו כתבי יד שלו, וביניהם חיבורים שעמל עליהם שנים. הדבר גרם לו צער גדול, ותלמידיו ובני משפחתו התגייסו לשחזר חלק גדול מהדברים על פי סרטי הקלטה ורשימות תלמידים.

המאורע כולו קיבל אצל הרב הוטנר משמעות עמוקה ביחס לארץ ישראל. הוא כתב על כך שארץ ישראל נקנית בייסורים, ואם היה בארץ בלא ייסורים, שמא עדיין לא קנה אותה באמת. לאחר שחרורו, בראש השנה ובעשרת ימי תשובה, דיבר הרב על ייסורים של אהבה ועל ייסורים הממרקים. במקביל הביע הכרת טובה גדולה לכלל ישראל: לכל מי שהתפלל, לכל מי שהשתתף, לכל מי שנשא בלבו את צרת השבויים.

בהזדמנות זו הוא לימד יסוד עמוק בלשון הקודש: המילה "הודאה" משמשת בשני מובנים: תודה, וגם הודאה על האמת. אדם האומר תודה מודה בעצם שאינו עומד לבדו, שהוא קיבל, שהוא תלוי בטובה שבאה אליו.