אומרים תמיד כן? הטעות ההרסנית שאתם עושים בזוגיות

"אני באמת לא מבין מה היא רוצה ממני", אמר נועם ונשען לאחור בכיסא. "אני עושה הכול בשבילה, כמעט אף פעם אני לא אומר לא, ובסוף היא אומרת שאני לא מחובר אליה".

מיכל ישבה מולו והנהנה בשקט. "אני לא מרגישה שהוא נגדי", היא אמרה. "אני מרגישה שהוא פשוט לא איתי".

"בואו נחזור לרגע שבו הרגשתם את זה בפעם האחרונה", ביקשתי.

נועם חשב. "זה היה בשבת האחרונה. כל השבוע הייתי בעומס מטורף בעבודה. חיכיתי לשבת הזאת. רציתי קצת שקט. אחרי סעודת שבת כל מה שרציתי זה להיכנס לחדר, לקרוא קצת ולנוח".

"ומה אמרת למיכל?".

הוא חייך במבוכה. "לא אמרתי את זה".

"אז מה כן אמרת?".

"שבטח, בואי נצא קצת עם הילדים לטייל".

"ומה קרה אחרי שיצאתם?".

"בהתחלה ניסיתי להיות שם. אבל בפנים כבר הייתי במקום אחר. הייתי עייף, סגור, לא דיברתי הרבה".

מיכל הנהנה. "זה בדיוק מה שקורה. אני מרגישה שהוא עושה דברים בשבילי, אבל אני לא מרגישה שהוא באמת איתי".

"אתה שם לב למה שקרה כאן?".

הוא שתק.

"ניסית ליצור קרבה, אבל הדרך שבה ניסית לעשות את זה יצרה דווקא ריחוק".

"למה?", שאל.

"כי קרבה לא נוצרת כשאדם מבטל את עצמו. קרבה נוצרת כשאדם מביא את עצמו באמת".

"אבל אם הייתי אומר לה שאני רוצה לנוח, היא הייתה מתבאסת".

"יכול להיות", אמרתי. "אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה עמוקה יותר. למה קשה לך כל כך שמישהו שאתה אוהב יתאכזב ממך?".

"כי אני מרגיש שאם היא מתבאסת ממני, אז משהו בי לא בסדר".

"וזה בדיוק השורש", אמרתי. "אתה לא רק מנסה לשמח אותה. אתה משתמש בתגובה שלה כדי לקבל אישור שאתה אדם טוב, אהוב וראוי.

לכן אתה לא באמת מפחד מהאכזבה שלה. אתה מפחד ממה שהאכזבה שלה תספר לך על עצמך".

"אף פעם לא ראיתי את זה ככה", אמרה מיכל והסתכלה עליו בהפתעה.

"כי מבחוץ זה נראה כמו נתינה", אמרתי. "אבל לפעמים מאחורי נתינה גדולה מסתתר פחד גדול. הפחד שאם לא נהיה בדיוק מה שמצפים מאיתנו להיות, נאבד את המקום שלנו אצל האחר".

"אני באמת שונא לאכזב אנשים", אמר נועם.

"אני רוצה לדייק אותך. אתה לא שונא לאכזב אנשים. אתה מפחד לגלות שאתה עדיין ראוי גם כשהם מאוכזבים".

הוא שתק.

"וזה גם מסביר למה אתה כל כך מהר נכנס למקום שבו אתה מרגיש שאין לך ברירה".

"נכון", הוא אמר.

"שים לב איך אתה מספר את הסיפור. אתה אומר: 'הייתי חייב לצאת'. 'לא הייתה לי אפשרות אחרת'".

"אבל הייתה לי".

"בדיוק. וזה רגע חשוב. כי התחושה שאין לך ברירה מגינה עליך מהכאב של לקחת אחריות על הבחירה שלך. הרבה יותר קל להרגיש שמישהו אחר לקח ממך משהו, מאשר להודות: 'אני בחרתי לוותר על עצמי כי פחדתי מהתגובה של הצד השני'. ואז מה קורה?", שאלתי.

"אני מתעצבן".

"על מי?".

"עליה".

"כי בפנים אתה מרגיש שהיא לקחה ממך משהו. אבל האמת היא שהיא לא לקחה. אתה ויתרת, בלי להגיד באמת שאתה מוותר".

הוא הנהן לאט.

"וזה בדיוק מה שיוצר את המרחק. לא עצם זה שוויתרת על הרצון שלך, אלא זה שוויתרת עליו בלי לקחת עליו בעלות".

מיכל הסתכלה עליו ואמרה: "אז בעצם אני מקבלת ממנו משהו שהוא לא באמת רוצה לתת".

"נכון", אמרתי. "וזה מבלבל מאוד בתוך זוגיות. כי הצד השני מרגיש שמשהו לא מסתדר. המעשה אומר 'אני איתך', אבל האנרגיה אומרת 'אני פה כי אני חייב'".

"מיכל, זה קורה לי גם מול המשפחה שלך. לפני שבוע כשאח שלך נתקע עם הרכב, ישר קפצתי לעזור".

"ומה היה חשוב לך באותו בוקר?".

"רציתי להתפלל בנחת. זה היה חשוב לי".

"ומה קרה?".

"עזרתי, סידרתי, נסעתי, חיכיתי... ובסוף כל הבוקר התבלגן לי".

"יכולת לעצור?".

"כן".

"יכולת להגיד: 'אני עוזר לכם, אבל בעוד חצי שעה אני צריך ללכת'?".

"כן".

"אז למה לא עשית את זה?".

הוא חייך בעצב.

"כי חיכיתי שהם יבינו לבד".

"זה דפוס עמוק מאוד", אמרתי. "אתה נותן, אבל בתוך הנתינה יש תקווה שמישהו סוף סוף יראה אותך, יבין כמה התאמצת, וישמור עליך בלי שתצטרך לבקש".

"וזה כמעט אף פעם לא קורה", אמר.

"נכון. כי אנשים לא יכולים לשמור על גבולות שלא הצבת".

"אז מה עושים?", שאל נועם.

"לא מנסים להיפטר מהריצוי. הוא כנראה נבנה אצלך מסיבה טובה. הוא היה הדרך שלך לשמור על קשר ולהרגיש בטוח. אבל עכשיו צריך להוסיף לידו יכולת חדשה, יכולת של בחירה".

"איך?".

"להתחיל בעצירה קטנה לפני שאתה עונה. כמה שניות שבהן אתה שואל את עצמך: 'מה אני באמת רוצה עכשיו?'".

"ואם אני אגלה שאני רוצה משהו אחר ממה שמבקשים ממני?".

"אז גילית אמת. ועכשיו אתה יכול לבחור".

"ואם בכל זאת אבחר לוותר?".

"אז תגיד לעצמך: 'אני בוחר לוותר הפעם'".

"למה זה חשוב כל כך?".

"כי ברגע שאתה בוחר, אתה נשאר בעל הבית על החיים שלך. אבל ברגע שאתה מספר לעצמך שלא הייתה לך ברירה, אתה הופך את מי שמולך לאשם במחיר שאתה בעצמך הסכמת לשלם".

"זה משנה הכול", אמר נועם בחיוך.

"ועוד משהו", אמרתי לו. "אני רוצה שתתחיל להתאמן בלהיות לפעמים לא מושלם בעיני אחרים".

"זה נשמע לי קשה", צחק ואמר.

"ברור. כי הרבה שנים האמנת שהערך שלך תלוי בזה שאנשים יהיו מרוצים ממך. אבל תתחיל בקטן. להגיד: 'השבת אני צריך לנוח'. להגיד: 'אני יכול לעזור, אבל עד שעה מסוימת'. בלי להסביר יותר מדי, בלי להתנצל, ובלי למהר לתקן את האכזבה של האחר".

"ומה אם מיכל תתבאס?".

"אז תאפשר לה להתבאס", עניתי.

הוא הסתכל עלי. "זה באמת בסדר?".

"כן. מותר לאנשים שאתה אוהב להרגיש רגשות שלא נעימים לך. זה לא אומר שנכשלת. זה לא אומר שאתה אדם רע. זה רק אומר שאתה אדם אמיתי שנמצא בקשר אמיתי".

מיכל הסתכלה עליו ואמרה: "אני לא צריכה שתמיד תגיד כן. אני צריכה להרגיש שמי שאומר כן, זה באמת אתה".

"יכול להיות שכל השנים פחדתי שה'לא' שלי ירחיק אותך", אמר למיכל.

הסתכלתי על שניהם.

"ולפעמים דווקא ה'כן' הזה שהיית אומר ולא באמת הגיע ממך, הוא זה שיצר את המרחק".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן