"בכל ערב שבת, אני מדליקה נר לנשמה שלא זכתה לחיות ואומרת לה תודה"

לפני יותר משני עשורים, כשחיה רוזנר הייתה בת 24, היא הייתה בהיריון שני. בבית הייתה לה בת קטנה, בת שנתיים, והפעם היא ידעה שהיא נושאת ברחמה בן. "אני ממש זוכרת את כל המחשבות שהיו לי באותם ימים. הנה, אני ברוך ה' נשואה, יש לנו בת ועכשיו מצפים לבן. מה שנקרא 'אני מסודרת'. כבר דמיינתי את העגלה, את הברית, אפילו חשבנו על שם. הכול היה נראה כמו התמונה המושלמת של משפחה צעירה שמתחילה להיבנות".

חיה, אם לארבעה ילדים וסבתא לשלוש נכדות, מכירה היטב את הכוח שיש לרגע אחד לשנות חיים שלמים. היום היא מלאת שמחת חיים, משמחת אחרים ומייצרת עבורם רגעים של חיבור וזיכרון, אבל מאחורי האור הזה מסתתר סיפור חיים שנולד מתוך כאב עמוק.

בידיים ריקות

בחודש השמיני להריונה, חיה הייתה בעבודה כרגיל, אבל משהו בתוכה הרגיש אחרת מתמיד. "הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא טוב קורה. אני אפילו זוכרת שהתקשרתי לאמא שלי ע"ה – האדם הראשון שפניתי אליו ברגעי דאגה – ואמרתי לה שמשהו נראה לי לא בסדר. יצאתי מוקדם מהעבודה, נסעתי הביתה, והתחושה הפנימית הפכה למציאות מטלטלת. הבנתי שאני באירוע חירום, לפי סימני הלידה המוקדמים, והזמנתי לעצמי אמבולנס. בינתיים בעלי הצטרף אליי".

בבית החולים הכול התרחש במהירות. "מיד ראיתי שהרופאים מודאגים. הגיעו עוד ועוד רופאים, הקיפו את המיטה שלי, ואז בישרו לי שהתינוק במצוקה, שנכנסים לניתוח חירום. הכינו אותי לנורא מכל – זו הולכת להיות לידה שקטה. בלי בכי של תינוק. בעלי ואני היינו בהלם. אפילו לא הייתה הזדמנות להתקשר למישהו, להתייעץ. לא היה על מה להתייעץ. זו הייתה עובדה קיימת".

מה את זוכרת מאותם רגעים?

"לידה בלי בכי, בלי רגע שבו מרימים תינוק ומניחים אותו על האם. לידה שבה כל מה שציפיתי לו פשוט לא קרה. שמעתי מהרופאים שגם החיים שלי בסכנה. אני זוכרת שראיתי פתאום במעורפל את אבא שלי מסתובב סביב המיטה שלי, ולרגע חשבתי שאולי הם באים להיפרד ממני. אבל עמוק בלב ידעתי שזה לא יקרה, ידעתי שאני אצא מזה והתפללתי כל הזמן".

לאחר הלידה, חיה עמדה בפני בחירה קשה. "העובדת הסוציאלית דיברה איתי והציעה את האפשרות לראות את התינוק. היא נתנה לי אומץ, ואמרה לי שראתה אותו ושהוא נראה בסדר. עד היום אני לא יודעת אם היא באמת ראתה, אבל זה הרגיע אותי ובזכותה עשיתי לפחות את סגירת המעגל הזו שהייתה מאד חשובה. בעלי ראה אותו קודם מרחוק, והפעם הצטרף אליי. שנינו ניגשנו אל העריסה הקטנה, הנחתי עליו שתי ידיים ואמרתי שלום". היא מנגבת דמעה וממשיכה: "אני זוכרת אותו במדויק. הסתכלתי עליו".

לא פחדת מהסיטואציה?

"מצד אחד – כן. מצד שני – הדבר הכי מפחיד הרי כבר קרה. הדבר הכי קשה כבר היה מאחוריי. גם ידעתי שאם לא עכשיו אז אף פעם".

היציאה מבית החולים הייתה הרגע שבו המציאות הכתה בה. "כל יולדת יודעת שכנראה יהיה לה קשה בלידה, אבל בסוף יש תינוק. אנחנו יצאנו מבית החולים בידיים ריקות. זה גיהינום. אי אפשר להבין את זה. לא רציתי לחזור הביתה. בזכות בן משפחה שלנו שסידר לנו מלונית לשבוע, עם הבת הבכורה, החזרה הייתה מעט יותר קלה. אבל מה שהיה באמת מורכב זה לפגוש אנשים שלא ידעו מה קרה. נשים ששאלו 'מה ילדת?', שאמרו מזל טוב. המשפחה, החברים והשכנים גם הם התמודדו עם מציאות שלא הכירו. הם באמת לא ידעו איך להתנהג, ולא תמיד אמרו את הדברים הנכונים. זה היה קשה ממש".

איך נכון להתנהג כשקורה כזה דבר?

"בעיקר להכיל. במבט לאחור, אני מבינה עד כמה גם הסביבה שלי הייתה חסרת כלים. אנשים רצו לראות שאני בסדר. רצו שהכול יעבור, שזה יהיה מאחורינו. אבל מה שאני הייתי צריכה זה לא שמישהו יגיד לי שיהיה בסדר. הייתי צריכה שמישהו יהיה איתי בצער שלי. אפילו בלי מילים. הנטייה הטבעית היא לנחם, להגיד משהו כמו 'טוב שיש לכם כבר ילדה', 'את עוד צעירה, יהיה עוד'. הכול נכון, אבל זה לא קל. מה שאשה צריכה במצב כזה זה מקום לכאב. שיאפשרו לה לכאוב ושיכאבו איתה".

דווקא בתוך ההתמודדות הזו, הזוגיות הפכה לעוגן. "ברוך ה', היינו מאוד ביחד בהתמודדות הזו. אני יודעת שעלול לקרות גם ההיפך. אצלנו זה היה מאוד ביחד. אפשר לומר שנשברנו ביחד. באמת נשברנו. אבל דווקא מהמקום הזה, אני מאמינה, הקשר בינינו העמיק. כשיש אתגר כזה ועוברים אותו ביחד, זו עוצמה שאי אפשר להסביר במילים".

אלא שהכאב לא הסתיים שם. אחרי תקופה קצרה, הגיע היריון עם תאומים. לרגע חיה הרגישה שאולי זו תשובה משמיים. "אמרתי לעצמי, איזה יופי שהקב"ה נותן לי ככה: אחד זה ואחד כפיצוי. הרגשתי שיש פה סיפור. אבל מהר מאוד ההיריון הזה הסתיים, והבנתי שאני לא מבינה כלום. שחשבונות שמיים הם לא משהו שאנחנו, בני האדם, יכולים להבין. עברתי עוד הפלות, והבן השני והמיוחל הגיע שבע שנים אחרי הבת הבכורה".

זו הייתה ישועה ממש.

"לגמרי. קראנו לו מאיר יצחק, כי כך בדיוק הרגשנו. שהוא מאיר את עולמנו. הברית הייתה אירוע גדול, והרב חיים קנייבסקי זצ"ל היה הסנדק".

כאב וריפוי

אחרי מאיר נולדו עוד בת ובן. במשך השנים, חיה הרגישה שחוויות וסיפורים מורכבים שהיא שומעת מטלטלים את עולמה והבינה שעדיין לא עיבדה את החוויה הקשה של הלידה השקטה. "הייתה לי רגישות מאוד גבוהה לכל דבר. הכאב נשאר בתוכי. הכול הציף אותי. אחרי הלידה השלישית, הבנתי שזה לא אמור להיות ככה ושאני צריכה לדבר עם אנשי מקצוע. פניתי לטיפול רגשי, ושם נפתח בפני עולם חדש. אחד הדברים שיעצו לי שם היה ללמוד להיות ליצנית רפואית. הלכתי על זה, בלי לדעת בדיוק לאן זה ייקח אותי, וזו הייתה השקעה גדולה של זמן וכסף. החלטתי שאני עושה את זה. משהו בלב אמר לי שזה טוב לי".

המפגש עם בתי החולים היה עבורה מפגש מחודש עם הכאב, אבל גם עם כוח הריפוי של שמחה. "לאורך כל הדרך ועד היום, פגשתי אנשים בכאב ובשמחה. ראיתי מה נתינה יכולה לעשות. זה עשה לי ריפוי של ממש. מתוך המקום הזה, נולדה בי גם ההבנה שאני רוצה ליצור משהו משלי. שנים עבדתי במקומות עבודה שבגללם לא רציתי שיגיע הבוקר, וכשהייתי בהם רק רציתי שייגמר היום. לא מימשתי את עצמי, ולא הבנתי מה זה להיות מסופקת בעבודה. החלטתי שאני ראויה לעסוק בייעוד שלי ולמצוא את הדרך. בזכות ההתנדבות כליצנית רפואית, נמשכתי לכיוון המשמח ולמדתי להרקיד. זה היה לפני 14 שנה, תוך כדי ההיריון הרביעי. זה התפתח לקריירה של תקליטנית בת מצוות, והיום אני מתפרנסת מזה. הליצנות הרפואית נשארה חלק משמעותי מהדרך שלי – מקום שבו אני ממשיכה לתת, לשמח ולהתחבר לאנשים, וכמובן בהתנדבות".

היום, כשהיא משמחת אנשים באירועים ומייצרת עבורם רגעים משמעותיים, היא מרגישה שהדרך שעברה הייתה חלק מהייעוד שלה. "אני מבינה שהצמיחה שלי באה מהמקומות הקשים שהייתי בהם. היום אני יודעת שהנשמה הזו לא סתם באה לעולם".

אחד מילדיה שנולדו אחרי הלידה השקטה דומה מאוד לתינוק שאיבדה. "מיד ראיתי את זה, וזה הרטיט לי את הלב ברגע הראשון ובאיזשהו מקום גם עשה לי טוב. קלטתי גם כמה הפנים שלו נשארו לי בזיכרון, אחרת איך הייתי רואה את הדמיון הזה?".

חיה מדליקה בכל שבת נר לכל ילד, וגם לנשמה אליה היא מתגעגעת. "בכל פעם, אני אומרת לו תודה. כי בלעדיו אני לא הייתי במקום הזה. הוא זה שהוביל אותי לשליחות האמיתית שלי. נכון. לא ידעתי את זה אז. אבל היום אני יודעת".