הנס שטלטל את העולם: מפלת סנחריב בשערי ירושלים

בזמן שלטונו של המלך חזקיה. בשנת 701 לפנה"ס, יצא סנחריב מלך אשור למסע מלחמה עצום ואימתני על ארץ ישראל. הוא הכניע את יפו ואת אשקלון, לכד את עקרון, הסתער על מבצרי הגבול של מלכות יהודה וכבש את לכיש. קלגסי אשור פרצו את לב יהודה, שטפו את הממלכה והשאירו אחריהם הרס וחורבן. לבסוף הגיעו עד לירושלים, והטילו עליה מצור.

אשור נחשבה למעצמה הבלתי מנוצחת של העולם העתיק. במשך עשרות שנים כבשו מלכיה בזה אחר זה את הממלכות הגדולות באזור. תגלת-פלאסר כבש את אררט ואת המעצמות הצפוניות החזקות. עשר שנים מאוחר יותר כבש גם את ארם, עלה על שומרון, והגלה את עשרת השבטים.

מי היה מאמין שלאחר שכל הממלכות באזור נפלו בזו אחר זו, דווקא ירושלים תיוותר עומדת על תילה?

כך נאמר בישעיהו (לז, לו-לז): "ויצא מלאך ה', ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף, וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים. ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה. ויהי הוא משתחווה בית נסרך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב, והמה נמלטו ארץ אררט וימלוך אסר-חדן בנו תחתיו" (ישעיהו לז, לז).

יוסף בן מתתיהו, המתאר אף הוא את המאורע, מספר: "וכשחזר סנחריב ממלחמת מצרים ירושלימה, מצא שם את החיל שהופקד ביד רבשקה, שרוי בסכנת מגפה. כי אלוהים שילח בצבאו מחלה, שדמתה למגפה, ובלילה הראשון של המצור מתו מאה ושמונים וחמישה אלף איש על שרי הצבא ושרי הגדוד שלהם. האסון הזה הפיל עליו פחד ואימה נוראה, ובהיותו חרד לצבא כולו, ברח עם חילו הנותר אל ממלכתו, הקרויה ממלכת נינוה" (קדמוניות היהודים, ספר עשירי, מהד' שליט, כרך ב, עמ' 345).

היה זה נס עצום עד כדי כך, שחז"ל אומרים שביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, ואת סנחריב גוג ומגוג (סנהדרין צד ע"א).

קידוש ה' בכל העולם

ההצלה הפלאית של ירושלים, ששרדה לבדה מכל ערי הבירה בקרב הממלכות שמרדו באשור, השאירה רושם כביר על בני אותו הדור, יהודים ונוכרים גם יחד. בספר דברי הימים מסופר על הרושם שעשה האירוע אפילו בבבל הרחוקה: "וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרש המופת אשר היה בארץ" (דברי הימים ב, לב, לא).

בסדר עולם רבה אומרים חז"ל, שלאחר ההצלה הכבירה במפלת סנחריב, שחרר חזקיהו את השבויים המצריים שסנחריב לקח בשבי זמן קצר קודם לכן. הם שבו למצרים ופרסמו את הנס.

מוסיפים חז"ל, שאז בנו מזבח לה' בערים מצריות, בבחינת "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת" (שמות טו, יד): "לאחר מפלתו של סנחריב עמד חזקיה ופטר את האוכלוסים שבאו עמו בקולרון, וקיבלו עליהם מלכות שמים" (סדר עולם רבה, מהד' רטנר, פרק כג, עמ' 104). היה זה קידוש ה' עצום.

גם בספר ישעיהו מתואר מה שקרה במצרים מיד לאחר הנס הגדול: "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות, עיר ההרס יאמר לאחת. ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה'... ונודע ה' למצרים, וידעו מצרים את ה' ביום ההוא, ועבדו זבח ומנחה ונדרו נדר לה' ושלמו. ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא" (ישעיהו יט, יח - כב).

בנבואתו האחרונה של ישעיהו מתוארת שוב מפלת האויבים שעלו על ירושלים והניצחון לעתיד לבוא: "ושמתי בהם אות, ושלחתי מהם פליטים אל הגויים, תרשיש, פול ולוד, משכי קשת תובל ויון, האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי, והגידו את כבודי בגויים" (ישעיהו סו, יט).

על פי דגם המפלה שהייתה לסנחריב, מתוארת הגאולה לעתיד לבוא. הנביא מתאר מספר שלבים בגאולה האחרונה: "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה... ועפו בכתף פלשתים ימה יחדו יבזו את בני קדם (ישעיהו יא, א, יד)".

גם בהמשך הספר מוצאים אנו תיאור דומה: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, זה הדור בלבושו צעה ברב כחו, אני מדבר בצדקה רב להושיע. מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת. פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי, ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, ויז נצחם על בגדי. כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" (ישעיהו סג, א-ג).

אי אפשר להבין את ספר ישעיהו מבלי לרדת לעומק הנס הכביר, שאירע באותה שנה במפלת סנחריב. קידוש ה' ופרסום הנס היו גדולים עד כדי כך, שעוד באותו דור, במצרים ובבבל, היו אנשים שצירפו את אלוהי ישראל לעבודתם הדתית. חמש ערים במצרים משתחוות לה', ובונות שם מזבח, ומבבל נשלחו שליחים לשאול על הפלא שאירע.

פרק ע"ו בתהילים - הודיה על הנס הגדול

את מזמור ע"ו בתהילים יסד אסף על הנס הגדול והפלאי שהתרחש בשערי ירושלים בזמן שלטונו של המלך חזקיה, עם עלייתו של סנחריב על העיר:

"למנצח בנגינת מזמור לאסף שיר. נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו. ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון. שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה. נאור אתה אדיר מהררי טרף. אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. מגערתך אלהי יעקב נרדם ורכב וסוס. אתה נורא אתה ומי יעמד לפניך מאז אפך. משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה. בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ סלה".

"שמה" - בציון ובירושלים, "שבר" ה' את "רשפי" - להבי אש שהשליכו האויבים מעבר לחומות על בנייני ירושלים. ה' שבר את הקשתות ואת החיצים של אויבינו. את המגינים שלהם, את החרבות ואת כל כלי מלחמתם האדירים - הרס ה' ממש בשערי ירושלים.

"נאור אתה" - ה', שר אסף, אתה אדיר ומנער את אויביך וקמיך - ומטאטא אותם מן העולם; "אדיר" אתה - חזק יותר וגיבור יותר מחיות ה"טרף", המסתערות עלינו מן ההרים, מכל עבר.

"נאור אתה", שם, בשערי ירושלים הנצורה והמיואשת, הראית, ה', את אורך לעמנו. "אשתוללו אבירי לב", השתוללו הקלגסים, ופתאום נדמו. ניטל מהם כוחם, 'תנומה' ותרדמת מוות נפלה עליהם, "ולא מצאו" עוד כל אנשי החיל העצום של סנחריב את "ידיהם". "נרדם" לעד, גם ה"רכב" וגם ה"סוס".