במה תלוי קיומו של עם ישראל? פרשת ואתחנן בעקבות רש"ר הירש

פרשת ואתחנן, לפי רש"ר הירש, קובעת עבור עם ישראל את שלוש עובדות היסוד של קיומו:

1) התורה אינה ניתנת לשינוי.

2) מעמד סיני הוא עדות לאומית נצחית.

3) אחדות ה' היא לא פילוסופיה, אלא צורת חיים שלמה.

בני ישראל יכלו לראות את התורה כאוסף של רעיונות נהדרים, כהשראה, ועל זה בא לראשונה בפרשת ואתחנן העיקרון "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו". יש כאן תוכנית, זה לא רק מקור השראה, זה חייב להיות בדיוק כך. התורה סומכת את איסור ההוספה לעניין שנראה, לכאורה, לא קשור: "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור". אך מה קשור לכאן בעל פעור? אלא שזה גופא מה שלמדנו כאן, האיסור להוסיף ולגרוע הוא מהותי ביותר, הוא ההבדל בין להבין שיש כאן תוכנית לבין לעשות מה שרוצים. ועובדה, בני ישראל טובים ויקרים תפסו את התורה כ"עושים מה שרוצים", והנה, הם נצמדו לבעל פעור. לכן – לא נוגעים!

אחרי ההקדמה הזו יכול משה לשחזר את מעמד הר סיני, הוא האירוע של תחילת מתן תורה, ומטרתו היא עדות נצחית לנצחיות התורה, שמתבטאת גם באיסור לשנות. במקום לשנות, מעבירים את דיוק המסורת, "והודעתם לבניך ולבני בניך". רש"ר הירש מדגיש: "אמיתת התגלות התורה על הר סיני בתור מעשה בפועל", חלק מהעניין הוא להדגיש שמדובר באירוע היסטורי. לא להסתכל על יופי הרעיונות ועמקם, אלא קודם כל על העובדה ההיסטורית שהייתה התגלות, ושכך נמסר בצורה מדויקת.

ההתגלות לכל עם ישראל נותנת את התוקף לאיסור להוסיף ולגרוע. גם לנביא אין רשות להוסיף או לגרוע, משום שהנבואה שלו נגלית רק לעיניו, והיא לא במדרגת הנבואה של מתן תורה שהייתה לכל עם ישראל. אתם ראיתם, ולכן לאף אחד אין זכות - אפילו לא לנביא - לגרוע או להוסיף אות אחת.

רש"ר הירש מוסיף כי גם מה שנאמר "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" בא לרכז את בני ישראל לשמיעה, להאזנה ולציות. אפילו עשיית תמונה, שמגשימה וממחישה את הבורא, פוגמת בציות ובהאזנה המלאים לקול שנאמר, כי התמונה היא כמו גורם נוסף שמתווך ומבלבל. אנחנו רואים את הבורא דרך דבריו, וההתקרבות אליו היא דרך הציות לדבריו ששמענו באוזנינו.

אחרי שמפנימים את מחויבותנו לקול ה', צריכים לתרגם אותה לכל חלקי החיים: "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". זה נאמר אחרי פרשת "שמע ישראל", כי זהו ההמשך של האחדות. אחרי שמבינים שיש רק כוח אחד בעולם, אנו רואים אותו בכל מקום ובכל חלק מהחיים, וכך משיבים אל הלב איך שומעים קולו ועושים רצונו בכל רגע בחיים.

"שמע ישראל" מתייחס אל עם ישראל כעדים. הם שמעו את קולו של הקב"ה והם שמעו את משה, ולכן קיום התורה בכל הדורות הוא העדות לאחדות ה'. קריאת שמע נחשבת לפרשת עדות. ומן העדות התורה עוברת למעשים, לא לפני שהיא מציבה תנאי נוסף: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". כדי לקיים את המצוות בצורה נכונה ושלמה מתוך המקום הפנימי, צריכים לרכוש קודם כל את האהבה. אחרי ההכרה באחדות ה' ובמציאותו מאחורי כל דבר בבריאה ובתורה, מקבלים את האהבה, "אהבת ה' ואהבת תורתו אחד הוא". וכשאוהבים, רואים את זה בכל מקום, ובכל רגע: "ושננתם לבניך, ודברת בם, וקשרתם לאות על ידיך, והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". אהבה תמיד מביאה למעשים.

כך מתחילים בהבנה שאין לגרוע, ומסיימים באהבה הממלאת את כל הנפש והלב, המביאה לשמיעה מוחלטת בקול ה', של כל עם ישראל.