"אמרו לנו לא לדבר בתקשורת, כדי שלא יסיים כמו רון ארד"

"אולי זה נשמע הזוי, אך בתקופה הקשה ביותר, כשנמרוד שלנו היה בשבי ועסקת החטופים בה היה אמור לחזור הביתה התנפצה, התגובה שלי הייתה לצייר. פשוט ישבתי וציירתי".

את הדברים אומרת ויקי כהן, אמא של נמרוד כהן, לוחם שריון שנחטף בשמחת תורה תשפ"ד לרצועת עזה. במקצועה היא עוסקת בתחום הסיעוד, ולאומנות התייחסה תמיד כתחביב. בהזדמנויות שונות ציירה לילדיה ברכות לימי הולדת ולאירועים, אך זה לא נעשה באופן מקצועי אלא כתרפיה וקצת מנוחה.

"חזרתי לעולם הציור והדמיון כשנמרוד נחטף", היא משתפת. "אלו היו ימים של חוסר אונים מוחלט ושל פחד איום ונורא, ברמה שאיש לא מסוגל להבין. בתוך המצב של חוסר השליטה שנקלעתי אליו, הרגשתי שהצורך לצייר מתפרץ אצלי. אז הוצאתי מהבוידעם את הצבעים והדפים והתחלתי לצייר".

ויקי כהן

בין זעקה לדאגה

ויקי עוצרת לרגע את השיחה, ומבקשת לשתף בפרטים שלא ידועים על חייה: "אני בת להלום קרב. אבא שלי נושא עימו פוסט טראומה כלוחם במבצע קדש, ובמשך שנים חונכתי ללכת על קצות האצבעות בבית ולא להרעיש. הקפדנו תמיד שלא להשמיע קולות, גם צהלות שמחה וקולות שובבות של ילדים היו מחוץ לתחום. גדלתי לתוך שקט ומופנמות, ולא פלא שעוד כילדה מצאתי את עצמי גולשת לעולם הציורים. שם לא היה מי שישתיק אותי, ובגזרה זו ניתנו לי חופש ודרור".

מה ציירת?

"אני לא זוכרת מה ציירתי כילדה, אך כשאני מספרת על כך שציירתי בתקופה בה נמרוד היה בשבי, כולם מצפים לשמוע שציירתי אותו ואת געגועיי אליו. אבל ממש לא. ציירתי דווקא דמויות פנטסטיות שלא בהכרח אמיתיות, צבעוניות ומאוד מקרינות, מעלות חיוך אפילו. דמויות שעושה טוב כשמסתכלים עליהן. אני בטוחה שאילו גרפולוג היה מתייחס אליהן היה לו הרבה מה לומר, אבל לי הן פשוט עשו טוב.

עיצוב: דב אברהמסון

"במהלך השנתיים של השבי היו גם פרויקטים שונים שבהם שילבו את האיורים שלי, כמו הגדת פסח לילדים או לוח שנה שהתבקשתי לאייר, מגנטים, פנקסונים ועוד דברים נוספים. הם נמכרו כדי לעזור לנו לגייס כספים לפעילות עבור החטופים, ובעיקר נתנו לי סיפוק שבזמן שבו אני לא מסוגלת לעשות כמעט שום דבר – היצירה שלי עושה טוב לעולם".

כאמא לנמרוד, מה עבר עלייך בימים שבהם הוא היה בשבי?

"בהתחלה הייתה תקופה של הלם ראשוני, לקח זמן עד שבכלל התחלתי לעכל את גודל האסון ולפעול. באופן אישי לקח לי הרבה מאוד זמן עד שיצאתי לתקשורת. זה קרה בעיקר בגלל שהזהירו והפחידו אותנו כל הזמן. אמרו לנו שמכיוון שנמרוד הוא חייל, עדיף לא לדבר עליו בתקשורת, כדי שלא יסיים כמו רון ארד שאיש אינו יודע היכן הוא.

"ככל שחלף הזמן, הרגשתי שאני לא מסוגלת. איך אפשר שלא לדבר? הרי כל העולם צריך לדעת מיהו נמרוד, ושיש לו משפחה שנלחמת עליו. ההתלבטות הייתה קשה מאוד – בין הרצון לזעוק לבין הדאגה העצומה לבן שלנו.

"באופן אישי, אני יכולה לציין שבאותה תקופה קיבלתי החלטה לחזור לעבודה. אולי זה נשמע מוזר, אך הרגשתי שאני חייבת לנסות לייצר לעצמי שגרה, כדי שלא לאבד את השפיות. מהר מאוד גיליתי שזו שגרה מדומה, שכן הלב שלי הבהיר לי שעליי להקדיש כל רגע מחיי ולעשות כל מה שאפשרי, וגם מה שלא, כדי לעורר את הציבור לשחרר את נמרוד. זוהי חובתי כאמא.

"זה המקום לציין שהיו ימים במשך השנתיים של השבי, שבהם ראו אותי בכותרות והשמיעו אותי. נשמעתי חזקה ותקיפה, אך אף אחד לא מבין עד כמה שזה נוגד את האופי שלי. במשך שנים חונכתי שלא לתפוס מקום ולא להשמיע את הקול, ופתאום נאלצתי לבקוע מתוך ביצה ובעצם להשאיר את האנונימיות שלי מאחור. זה היה תהליך מאוד לא פשוט עבורי".

מאמינים ומתחזקים

לאורך הדרך, הרגשתם שהציבור איתכם?

"בוודאי, אני מלאה בהכרת הטוב לציבור שהיה איתנו תמיד. גם כשהשתמשנו בשפה קשה וקראנו להשבתה וכדומה, זה הגיע רק מתוך דאגה עצומה לילדים שלנו ומתוך הבנה שמוכרחים להפעיל את נשק יום הדין האחרון. זה כבר היה אחרי רצח ששת החטופים ואחרי שהתפוצץ השלב השני של העסקה בה היה אמור נמרוד להשתחרר. באותם ימים התחילו לדבר על עסקה חדשה בה החיילים יישארו מאחור, וכאמא הרגשתי שאני לא מסוגלת עוד לעמוד בכך.

"באחד הימים לקחו אותי יחד עם אימהות נוספות לפגישה עם רבנים באזור ירושלים. הם הקשיבו לסיפורים שלנו, וניכר היה שהלב שלהם איתנו, ושהם מתחברים לדרך שבה אנו כאימהות רואות את זה ומרגישות. סיפרתי להם על נמרוד, והם מאוד התעניינו והתחברו לסיפור שלו. הם בירכו אותנו ואת החטופים, והרגשתי שיש בחדר הרבה מאוד התרגשות, חמלה וכנות. זה היה אחד המקומות שבהם הרגשתי שיש לנו הכי הרבה אוזן קשבת.

"בדיעבד, אני חושבת שכל מה שעשינו היה נכון ומדויק. הקריאות שלנו והפנייה לציבור, כל אלו היו חתיכות בפאזל שהביאו לכך שנוצרה היתכנות לחתימה על עסקת סיום מלחמה והשבת החטופים".

האמנת תמיד שנמרוד יחזור, או שהיו רגעי ייאוש?

"האמנתי תמיד", משיבה ויקי. "בתוך תוכי האמנתי כל הזמן שיש כוח עליון שיעזור לי, וידעתי שנמרוד שנחטף בחיים יחזור הביתה. אבל כמובן שהיו הרבה טלטלות בדרך, כמו רכבת הרים. היו רגעים קשים של מפח נפש אדיר שהפילו אותנו ממש לתחתית, ונדרשו לנו המון כוחות לחזור לאמונה ולתקווה. אבל בסופו של דבר זה קרה, כי לא הייתה לנו אופציה אחרת. המשכנו להילחם מבלי לדעת מתי זה יקרה ואיך, אבל באמונה שבוודאי המאבק שלנו יוביל למשהו, ואנו מוכנים לעשות הכל בכל הכוח, כל אחד בדרך שלו, העיקר להחזיר את נמרוד הביתה".

מה נתן לכם כוח באותם ימים?

"קודם כל זו המשפחה היקרה שלנו – בעלי ושני ילדינו, יותם ורומי התאומה של נמרוד. תמכנו זה בזה, ובעת הצורך ידענו גם לתת לכל אחד את הפינה שלו. היה בינינו גם הומור שחור, שרק אנחנו מסוגלים להבין. באופן אישי הייתי יוצאת לשדות ולטבע, מריחה את החורש, ומקבלת כוחות חדשים. בנוסף, היו כמובן גם הציורים שהעניקו לי כוחות, ובעיקר היוו תרפיה ואפשרו לי קצת מנוחה.

"היו גם אותות החיים שהגיעו מנמרוד כמה פעמים במשך השבי, כולל מסר שהעביר לנו בשמו אחד משורדי השבי: 'אני בסדר, אוהב'. כחצי שנה לפני השחרור הוא גם זוהה באחד הסרטונים. כל דרישת שלום כזו חיזקה אותנו מאוד, והמחישה לנו את מה שידענו – יש על מה להילחם".

עם המבט קדימה

על היום שבו נמרוד חזר, מספרת ויקי:"היה זה יום מרגש באופן בלתי רגיל. קמנו מוקדם בבוקר ועלינו על הסעה מיוחדת שלקחה אותנו לרעים. הגענו למקום יחד עם עוד משפחות, וכל אחת מאיתנו קיבלה חדר משלה. בנוסף, היה מתחם משותף לכל המשפחות. ההתרגשות היה בשיאה, הרגשנו שאנחנו לא מסוגלים לדבר, רק רוצים לראות את נמרוד כבר איתנו".

לצד ההתרגשות, מציינת ויקי שהיה פחד נוראי: "עד לרגע האחרון חששתי מכך שיקרה משהו, כי הרי מדובר בארגון רצחני והכל עלול לקרות. מי יודע אם הוא יחליט להשאיר לעצמו חייל אחד, ולא יחזיר אותו עם כולם?

"בהמשך התברר לנו שהעסקה מפוצלת לשניים – בשלב הראשון הגיעו שבעה חטופים, ואחר כך שלושה עשר נוספים. נמרוד נכלל בשלב השני. היה רגע הזוי בו דיברנו עם נמרוד בטלפון של אחת המשפחות, שכן הוא היה שם וביקש לדבר איתנו. לא אשכח את השיחה הזו לעולם. לאחריה הרגשתי שאני פשוט לא נושמת, עד שסוף-סוף ראיתי אותו על מרקע המסך, כשהוא מדבר עם אחד מקציני צה"ל. רק אז נשמתי לרווחה והבנתי שהוא בידיים טובות".

נמרוד ראה את הציורים שציירת?

"הוא ראה את הציורים, והוא גם היווה עבורי את ההשראה לצייר את הספר החדש שאני מוציאה בימים אלו, עם ציורים שציירתי אחרי שהוא חזר הביתה. זהו לא ספר שמתיימר לספר את מסע החיים שלנו, שזה דבר שאני עושה בהרצאות ובהזדמנויות אחרות. הספר הוא אוסף של איורים וטקסטים קצרים, שמשקפים כל מיני רגעים גדולים וקטנים שעברו עלינו. נמרוד מאוד פרגן, ואני חושבת שהספר משמעותי עבורו לא פחות מכפי שהוא משמעותי עבורי".

מה עם נמרוד כיום?

"נמרוד חזר לשירות צבאי, ואנחנו עודדנו אותו לכך. הוא רוצה להרגיש שהוא משלים שירות משמעותי, ואני גם חושבת שהעשייה הזו עוזרת לו לשוב למסלול ואף נותנת לו תקווה וכוחות לקום בבוקר ולהמשיך בחייו. התקופה של השנתיים בשבי תישאר תמיד חלק ממנו והיא גם חלק מאיתנו. היא לא תיעלם, וכולנו נלמד לחיות לצדה ולהמשיך בחיים".

כמי שראתה את הפוסט טראומה מקרוב, את חוששת?

"חשוב לי להדגיש שאבי כהלום קרב לא טופל במשך השנים, כי לא הייתה מודעה לפוסט טראומה. כיום המצב שונה לחלוטין, שכן יש מעטפת ותמיכה מלאה, כבר מהרגע שנמרוד הגיע לארץ. אנחנו מלווים בידיים הטובות ביותר, ומאמינים שעם כל מה שיגיע בהמשך נצליח להתמודד, נמשיך הלאה כי החיים חזקים מכל, ואנו מסתכלים אך ורק קדימה".