אחריות לאומית במלחמה: פרשת מטות בעקבות רש"ר הירש

הפסוק הראשון בפרשת נדרים, המעניק לפרשת מטות את שמה, פונה אל ראשי המטות - "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל" - ומלמד אותם את דיני נדרים: "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".

לפי רש"ר הירש, מהות הנדר היא להכניס את העתיד לתוך מסגרת מחייבת. הרב הירש קושר את "נדר" ללשונות הקרובות "נתר" ו"נטר": נתר – דילוג ממקום למקום, נטר – שמירה של מטרה בלב. מכאן ניסוחו: "כל נודר משים את עצמו בנקודת זמן שטרם באה, והרי הוא קובע מה ייעשה בה". האדם עומד בהווה, מדלג במחשבתו אל העתיד, וקובע מראש מה יהיה עליו לעשות שם.

דווקא לכן יש בנדר סכנה: "משום שהוא מקדים את העתיד הלוט בערפל, נקרא הנודר חוטא". הנדר איננו צורה רגילה של עבודת ה'. חיי התורה אינם זקוקים בדרך כלל להתחייבויות נוספות שאדם ממציא לעצמו. כל רגע מביא את חיובו על פי התורה, והאדם אינו יודע מה יהיו תנאי הרגע הבא. משום כך הוא מוסיף: "נדרים מיותרים אפוא בין להרע ובין להיטיב". כלומר, אם הדבר אסור – הנדר אינו יכול להתירו; אם הדבר מצווה – החובה קיימת גם בלא נדר; ואם הדבר חסר ערך – אין טעם להעלותו למדרגת חובה.

מקומו של הנדר הוא במצבים חריגים: "רק במקרים יוצאים מן הכלל, בשעת צרה", כאשר "הרגע בהווה כה גדול, עד שהוא נעשה יסוד ובסיס לחיי העתיד", אז הנדר יכול להיות מותר ואף להיחשב מצווה. הנדר איננו כלי של שגרה, אלא תגובה נדירה לרגע גדול. לכן פרשת מטות פותחת ב"לא יחל דברו". הדיבור יוצר מציאות מחייבת, ומי שהוציא מפיו התחייבות אינו רשאי להפוך את דיבורו לחולין.

מכאן עוברת הפרשה אל מלחמת מדין. הציווי נאמר תחילה בלשון "נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים", ואילו משה אומר לעם: "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין". הרב הירש עומד על כך שהמאבק במדין איננו מתואר כמלחמת כיבוש רגילה. אין כאן בקשת שטח, הרחבת גבול או ניצחון צבאי לשמו. מדובר במלחמה במי שהמשיכו לשאת איבה מסוג מסוים כלפי ישראל לאחר פרשת בעל פעור.

"הם ממשיכים במעשי הפיתוי שלהם שכבר הוכתרו בהצלחה יתירה", אומר הרב הירש. הוא מוסיף, שמבחינה זו מדין שונים ממואב, שכן מואב הביא את הרעה פעם אחת, ואילו המדיינים "עדיין עומדים באיבתם זו המאיימת על נאמנותכם לה' ועל מוסריותכם". לכן אין זו נקמה מדינית רגילה. כאשר משה קורא לה "נקמת ה'", זה משום שהפגיעה אינה רק בישראל כעם, אלא בשלמות הרוחנית שעליה עומד הקשר בין ישראל לה'. "כל פגם בשלמותם הרוחנית והמוסרית של ישראל, מנתק את הקשר בינם לבין ה', ולכן זו נקמת ה'".

לאחר המלחמה מתעכב הכתוב על סדר השלל, המכס והתרומה. העיסוק בתרומת אנשי הצבא ובמחצית הניתנת לה' קשור למעמדו המיוחד של הלוחם בישראל. גם כאשר יש ציווי מלחמה, יש חשבון, ספירה, חלוקה, תרומה וכפרה. במקום אחר, בפרשת שקלים, העיר הרב הירש שפרק ל"א בספר במדבר רווי לשונות המזכירות את דין מחצית השקל, והוא כותב על איש הצבא כי "אם נמצה חומר הדין - הינו רוצח, מכל מקום הינו הורג אדם". משום כך נזכרים בפרשה מושגי כפרה ומתן לה': גם פעולת מלחמה המצווה על פי ה' אינה יוצאת מתחום האחריות הדתית.

בסוף הפרשה באה בקשת בני גד ובני ראובן. "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד". הם רואים את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד כארץ מקנה, ובקשתם הראשונה מנוסחת כך: "אל תעבירנו את הירדן". משה שומע במשפט הזה סכנה ציבורית. תגובתו חריפה: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?!". הרב הירש מבחין בין "יוצא למלחמה" לבין "בא למלחמה". "היוצא למלחמה" הוא מי שהולך מרצונו וביוזמתו, "הבא למלחמה" הוא מי שהמלחמה באה עליו, והוא מוכרח לעמוד מולה. לכן לשון משה מדויקת: "האחיכם יבאו למלחמה" – אחיכם עומדים להיכנס למלחמה שאין הם יכולים להימלט ממנה, ואתם מבקשים לשבת כאן.

משה משווה אותם לדור המרגלים: "והנה קמתם תחת אבותיכם, תרבות אנשים חטאים". הביטוי "תרבות אנשים חטאים" מציין המשך של רוח חטא קודמת. לא רק מעשה נקודתי, אלא צורה ציבורית שממשיכה את מה שהחל בדור הקודם. החטא העומד ברקע אינו עצם הרצון בעבר הירדן, אלא האפשרות שהשיקול הכלכלי והמשפחתי יתנתק מהאחריות הלאומית ויחזור על המהלך שהחל במרגלים: החלשת לב העם לפני הכניסה לארץ.

בני גד ובני ראובן משנים את נוסחם. בראשונה אמרו "גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו", הצאן קודם לטף. לאחר דברי משה, הם אומרים: "טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד, ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה". סדר המילים השתנה. הטף והמשפחה באים לפני המקנה. גם מקומם הציבורי משתנה: לא ישיבה בעבר הירדן בזמן שהעם נלחם, אלא יציאה חלוצית לפני העם.

משה מקבל את ההצעה רק כתנאי: "אם תחלצו לפני ה' למלחמה... והייתם נקיים מה' ומישראל". הרב הירש, בפירושו לפסוק, זה משווה את לשון "נקיים" ללשון דומה בפרשת עבד אברהם: "אז תנקה מאלתי". כלומר, הנקיות היא מעמד משפטי ומוסרי של אדם שיצא ידי התחייבותו. הם אינם מקבלים נחלה פרטית בתמורה להבטחה כללית, הם נכנסים לתנאי ציבורי המחייב אותם עד השלמת חלקם במערכה של כלל ישראל.