הקיף את העולם: מי היה רבי אברהם חמוי?

רבי אברהם חמוי נולד בעיר חלב שבסוריה בשנת תקצ"ט (1838), למשפחה של תלמידי חכמים ומקובלים. אביו, רבי רפאל חמוי, היה דמות נערצת בעיר, ונודע כאיש קבלה ומוסר. בבית שבו גדל ספג אברהם הצעיר אווירה של תורה; הוא קיבל ידע רב בפיוט, במנהגי חלב העתיקים, וגם עיסוק בעולמות הנסתרים של הקבלה. לימים, גם כאשר יתרחק אלפי קילומטרים מעיר מולדתו, ימשיך לראות עצמו בראש ובראשונה "בן חלב", וימלא את ספריו בזיכרונות, במנהגים ובסיפורים מהעיר.

כבר בצעירותו נודע בכישרונו ובידיעותיו הרחבות. הוא למד אצל גדולי חכמי חלב, ובמיוחד אצל רבי רחמים ענתיבי, שהיה אחד ממורי דרכו המרכזיים. העתיד נראה מבטיח: בן למשפחת רבנים, תלמיד חכם צעיר, נשוי לאישה ממשפחה מכובדת.

ואז בא האסון ששינה את חייו: בשנת תרכ"ד נשא לאישה את בנות, בתו של שלום שמעא. אך זמן קצר לאחר הנישואין פקדה אותו טרגדיה קשה. אשתו נפטרה, ויחד עמה מתו גם ילדיו, ככל הנראה בעת לידה קשה. בספריו תיאר את המאורע בלשונות קורעות לב. הוא מספר כיצד ראה את אשת נעוריו ואת ילדיו נלקחים ממנו ביום אחד. האסון הותיר אותו שבור לחלוטין.

באותם ימים החליט החלטה דרמטית: לעזוב את חלב ולצאת לגלות ולנדודים.

הוא ראה בנדודיו סוג של תיקון וכפרה. במקום לשקוע ביגונו, החליט להפוך את חייו למסע. הוא כתב כי "מן השמיים העירוני, לכן קמתי כגיבור והחילותי לכתוב את חידושי תורתי ולנדוד מעיר לעיר ומפלך לפלך". וכך החל אחד ממסעות החיים המופלאים ביותר של חכם יהודי במאה התשע עשרה.

תחילה עלה לירושלים, שם למד בישיבת המקובלים "בית אל", מרכז הקבלה החשוב ביותר בארץ ישראל באותה תקופה. הוא ישב בין מקובלי ירושלים, ספג את אווירת העיר הקדושה והעמיק בלימוד הנסתר. אך ירושלים לא הייתה תחנה אחרונה.

הוא המשיך לאיזמיר שבתורכיה, שם הכיר את רבי חיים פאלאג'י, מגדולי רבני המזרח. תקופה מסוימת אף שירת אותו ועמד קרוב אליו. באותם ימים נחשף לכתבי יד נדירים, לספרי קבלה ולמסורות עתיקות.

בשנת 1870 הדפיס את ספרו הראשון. מכאן ואילך הפכה ההדפסה למפעל חייו, אולם בניגוד למחברים היושבים בביתם וכותבים, הרב חמוי כתב תוך כדי נדודים בלתי פוסקים. הוא עבר בין ערים ומדינות, דרש, לימד, ריפא אנשים, אסף כספים להדפסת ספריו – והמשיך במסעו.

הוא הגיע לאיטליה, חי בליוורנו, למד שם, ואף קיבל הסמכה לשחיטה. משם המשיך לצרפת, לבולגריה, לרומניה, למקדוניה ולסלוניקי. אבל גם זה לא הספיק לו. הוא חצה את הים התיכון והגיע לצפון אפריקה. באלג'יריה, בתוניסיה ובמרוקו התארח בקהילות יהודיות, נשא דרשות, מכר ספרים והפיץ את חיבוריו. בהמשך הגיע לגיברלטר, ולאחר מכן יצא למסע נדיר עוד יותר – לתימן ולהודו.

מעטים מאוד מחכמי המזרח בתקופתו הגיעו למרחקים כאלה. בהודו עבר בין בומביי, כלכותה, מדרס וקוצ'ין. הוא פגש קהילות יהודיות רחוקות, סוחרים, רבנים ואנשי מעשה. בכל מקום ניסה להדפיס ספרים, להפיץ את כתביו וליצור קשרים חדשים.

הוא היה מקובל, פייטן, דרשן, סופר עממי ומחבר ספרים. הוא התעניין ברפואה עממית, בקמעות, בסגולות ובסיפורי פלא. ספריו מלאים במנהגים, מעשיות, מסורות, פיוטים, דרשות וקבלה. סגנון כתיבתו היה ציורי ומליצי. הוא אהב לשלב חרוזים, רמזים ולשון פיוטית. גם כאשר תיאר אירועים אישיים, כתב כאדם החי בתוך עולם של סמלים ורמזים. אך למרות היקף יצירתו, חייו לא היו קלים.

הוא לא הצליח להשתקע במקום אחד. פעמים רבות חי בעוני, נדד ללא משפחה וללא בית קבוע, ונאלץ לחפש שוב ושוב מקורות פרנסה ותומכים להדפסת ספריו. בשנותיו האחרונות הידרדר גם מצבו הבריאותי. במודעות שפרסם הזכיר חולשה גופנית וירידה בלחץ הדם. אך גם כאשר היה חולה, המשיך לכתוב ולהדפיס.

לבסוף הגיע לפרס, תחנתו האחרונה. שם, בעיר הנמל בושהר שעל חוף המפרץ הפרסי, הסתיים מסעו הארוך. בשנת תרמ"ו (1886), כשהוא עדיין לא בן ארבעים ושמונה, נפטר הרחק מחלב, הרחק מירושלים, הרחק מהמקומות שבהם חלם להשתקע. ערירי ללא צאצאים, אך עם מורשת ספרותית גדולה.