"ישבתי עם ספר תהילים: 'ריבונו של עולם, תעזור לי, יש לי רק אותך'"

יש רגע אחד שמיטל ימיני לא שוכחת: היא יושבת במסדרון בית החולים, לבדה, בשמחת תורה, כשבחוץ אנשים רוקדים עם ספרי תורה ובפנים החיים שלה קורסים. בידיה ספר תהילים פתוח, ובנה בן השש נלחם על חייו בתוך חדר הניתוח. היא לוחשת אז משפט אחד: "ריבונו של עולם, אין לי אף אחד, יש לי רק אותך".

ימיני (49), זמרת לנשים ובעלת מרחב "עלמא" וקליניקת טיפולים מהיישוב עלי זהב, נשואה לשמעון (49), יועץ מס, ואם לארבעה ילדים בני 11 עד 21, גדלה ברמת גן בבית מסורתי. לאחר לימודי התיכון, החליטה להתחזק ונסעה ללמוד בירושלים. בגיל 24 התחתנה. "עברתי טיפולים והרבה אתגרים בדרך, ואז נקלטתי להיריון באופן טבעי. כשנולד הלל, הרגשתי שהכול סוף סוף הסתדר. הוא היה ילד פלא, מלאך. שנה וחצי אחרי כן, נולדה הבת השנייה עדן. ואז החיים קיבלו תפנית".

מיטל מספרת, כי תמיד הייתה אדם פרפקציוניסט. "חשבתי שאני מחזיקה את העולם בידיים, ופתאום לא הצלחתי להחזיק כלום. לא את הבית, לא את הילדים, לא את עצמי. רציתי להיות האמא המושלמת, לשלם כל מחיר. לא ישנתי, לא אכלתי, לא הקשבתי לגוף שלי, וכעבור כמה חודשים הרגשתי שמשהו לא טוב קורה לי. מה ששימח אותי כבר לא שימח, לא רציתי לפגוש אנשים, בכיתי בלי סוף. שנאתי את עצמי, הייתי בטוחה שאני כישלון.

"היום ברור לי, שאלה היו סימנים מובהקים של דיכאון אחרי לידה. אבל אז גרתי במקום שבו כמעט לא דיברו על הדברים האלה. למרות הכל, הייתה לי מודעות. יום אחד אמרתי לעצמי: אני לא יכולה להמשיך ככה, אני חייבת עזרה. נכנסתי לרופאה ואמרתי לה: ‘אני אחרי לידה, לא טוב לי, בבקשה תעזרי לי'. היא נתנה לי שאלון, הפנתה אותי לטיפול פסיכיאטרי, וקיבלתי גם טיפול תרופתי למשך חצי שנה. בהמשך חיי נוספו לי עוד תובנות שקשורות לנושא, אבל יש דבר אחד שחשוב לדעת: לדיכאון אחרי לידה יש גם מרכיב פיזיולוגי, וכמו שמטפלים בדלקת עם אנטיביוטיקה, אפשר לטפל גם בזה ואסור להתבייש לקבל עזרה. וכמו בכל דבר, חשוב להיות מודעת, לזהות ולטפל, זה משנה חיים".

נקודת מפנה

מיטל רואה בתקופה הזו צוהר למסע התקרבות אישי, פנימי ועמוק. זו הייתה נקודת מפנה בחיים שלה. "הסיטואציה הזו הכריחה אותי לעצור ולשאול שאלות שמעולם לא שאלתי, כמו: מי אני באמת? מה קורה פה? מה התפקיד שלי? האם אני רק מה שאנשים חושבים עליי, או שיש כאן משהו מעבר לזה? כשהתבוננתי בזה, למדתי להבחין בין שני קולות שחיו בתוכי. היה הקול שאמר לי שאני כישלון, שאני אמא לא טובה, שאין לי מקום בעולם; ומולו היה הקול הטוב, האוהב, שמכיר בתכונות הטובות שלי. עם הזמן הבנתי ששניהם מגיעים משורש אחד, מהבורא יתברך, ולכל אחד בתוכי יש פשוט תפקיד אחר. בעיקר הבנתי שאני חלק מהטוב הגמור, ושהחושך הוא רק הרקע שעליו מתגלה האור".

כעבור כמה שנים נולד נועם, הבן השלישי. "שוב מצאתי את עצמי בדיכאון. אבל הפעם כבר הכרתי אותו. ידעתי לזהות את הסימנים. ידעתי שיש דברים שאני חייבת לקבל ולשחרר. שהתינוק שלי זקוק לאמא שמחה. בדיעבד הבנתי שחלק גדול ממה שהכניס אותי לדיכאון הייתה גם המלחמה העיקשת שלי להיות אמא מושלמת, במיוחד סביב ההנקה".

פנית שוב לטיפול? לפסיכיאטר?

"הפעם לא הספקתי כי נכנס לחיי אתגר חדש, מפתיע ומאוד מטלטל. כשנועם היה בן שלושה חודשים נסענו, בעלי ואני, עם שלושת הילדים לטיול של הקהילה. שמתי לב למשהו שונה במוטוריקה ובהליכה של הלל, הבן הבכור, שהיה אז בן שש. הידיים שלו התעופפו בצורה מוזרה, הוא נראה חלש ועייף. אפילו צילמתי סרטון כדי להראות לרופא, סרטון שעד היום שמור כעדות לכל מה שעברנו באותה תקופה. באותו לילה, הוא התעורר עם כאבי ראש חזקים והקאות. כשהגענו אל רופא הילדים, הוא אמר שכדאי שניסע מיד למיון. באמת שלא דמיינתי לאן זה יתפתח. זה היה בערב חג, כשכולם בהכנות, ובדיוק הייתה שביתת רופאים.

הרופאים רצו לעשות לו בדיקת CT, אך מיטל העדיפה שיעשו לו MRI, "בגלל שיש לבדיקה הזו פחות נזקים והשלכות בתחומים מסוימים. במשך שעות ניסיתי להשיג עזרה דרך כל מיני קשרים ופרוטקציות. הרגשתי שכל הדלתות נסגרו. הרמתי ידיים, ואני זוכרת שישבתי ליד המיטה של הלל בדמעות ואמרתי: ‘ריבונו של עולם, תעזור לי, יש לי רק אותך'".

דקות ספורות לאחר מכן, נכנסה רופאה ואמרה שיש להם בדיקת MRI והמרדים בדרך. "זה היה השיעור הראשון שהבורא לימד אותי: 'אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה'. לאן הלכת? למי פנית? אני כאן, דברי איתי! מדהים שברגע ששחררתי והתחברתי אליו באה הישועה".

בעלה ואמה היו בינתיים עם הילדים האחרים בבית, ומי שהתלווה אליה היה אביה עם שתי דודות. "ביחד איתם, ירדנו לבצע את הבדיקה. לאחריה שוב הרגשתי שהאדמה נשמטת תחתיי, כשהרופא אמר משפט שלא אשכח לעולם: 'גב' ימיני, יש לבן שלך גידול בראש, בגודל של 7 ס"מ בגומה האחורית של המוח. הוא מונשם ומורדם, ומועבר ישירות לחדר הניתוח'. הייתי בהלם, כאבתי, לא הצלחתי להכיל את הבשורה. וכל זה כשאני במצב של דיכאון אחרי לידה".

אחת הדודות יצרה קשר עם הרב פיהרר, שהספיק כבר לדבר עם הרופא מבית החולים. "מסתבר שאותו רופא היה מומחה מספר אחד בארץ בניתוחי ראש לילדים. הוא בדיוק קיבל דיווח על המקרה, והגיע לשם מיידית כדי לבצע את הניתוח שהוגדר כמציל חיים. והנה, שוב, הקדוש ברוך הוא, בהשגחה פרטית ומדויקת, סידר את הכל".

"רק אני והתהילים"

בשלב הזה, היא הייתה עדיין לבד במסדרון בית החולים, מחוץ לחדר הניתוח. "לחשוב שכל זה קרה בפתח שמחת תורה. למטה אנשים רוקדים עם ספרי תורה, ואני קרועה בין השמחה לבין הכאב, מחזיקה תהילים ובוכה. ושוב, מדברת עם הקדוש ברוך הוא. אמרתי לו: אבא שלי תמיד אומר לנו בשולחן שבת - 'מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר'. אם תמני את הקב"ה כרועה שלך, לא יחסר לך דבר. אמרתי לו : 'ריבונו של עולם, אני ממנה אותך לרועה שלי. אין לי אף אחד חוץ ממך'. 

"כשסיימתי, פתחתי את ספר התהילים בדיוק בפרק הזה והרגשתי שהוא עונה לי, שהוא איתי. אמרתי לו: 'שלושה שותפים יש באדם - אביו, אמו ואתה. אני ובעלי בשר ודם, עושים ככל יכולתנו, אבל אתה בראת שמיים וארץ, בראת את העולם והאדם, אני מבקשת ממך שתקיים את החלק שלך בשותפות ותרפא את הבן שלנו'. הזמן עובר ואני חושבת על הנורא מכל, ושוב מדברת איתו: 'אבא, אני סומכת עליך, רק תחבק אותי, תעודד אותי, תן לי סימן שהכל יהיה בסדר'. ופתאום, משום מקום, נכנסה למחלקה קבוצה של עשרות בחורים לבושי לבן עם ספר תורה. הם עצרו לידי, אחד מהם שאל לשמו של הילד, אמר ‘מי שברך’, ומיד התחילו לומר ביחד 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך'. עמדתי שם ובכיתי. הרגשתי את החיבוק של הקב"ה".

אחרי שעות ארוכות, בהן המתינה עם בעלה מחוץ לחדר הניתוח, הרופאים בישרו שהצליחו להוציא את הגידול בשלמותו. "ברוך השם, הניתוח הצליח. כשראיתי את הלל, בקושי זיהיתי אותו. הבנתי את גודל הנס. ושם, בטיפול נמרץ, קיבלתי החלטה שעל כל צעד ושיפור קטן אגיד מזמור לתודה. הוציאו לו צינור מהגוף - אמרתי מזמור לתודה. הוא פקח עיניים - אמרתי שוב. עשה צעד ראשון - שוב אמרתי. ככל שהוא התחזק, התחזקתי גם אני.

"תוך כדי תהליכי הטיפול והשיקום של הלל בבית החולים, אני קולטת שקיבלתי כוחות. אני חזקה, בוטחת, מאמינה – הדיכאון נעלם. לא כי התעלמתי ממנו, אלא כי הפסקתי להיות עסוקה בעצמי. עזבתי את הכאב וההתעסקות בי, ויצאתי לרפא את הכאב של הבן שלי. שם הבנתי משהו שמלווה אותי עד היום: כשאדם מנותק מהשורש שלו, מהנשמה שלו, מהקדוש ברוך הוא - הוא סובל, מאבד חיות. חייו אינם חיים, הוא מת חי. אבל כשיש חיבור - האדם חוזר אל עצמו, אל מהותו, אל שורשו, הוא מקבל חיות ושמחה. כמו חיבור של שקע לתקע, הכל זורם. כמובן שהלל ואני נעזרנו ברופאים ובטיפולים כשנזקקנו להם. אבל בתוך כל זה, ולאורך כל הדרך, בחרתי לברוח אל הקדוש ברוך הוא ולא ממנו. זכיתי לעבור מסע פנימי של התקרבות עצמית. דווקא שם, בתוך החושך, גיליתי אמונה וכוחות שלא ידעתי שקיימים בי".

בהיריון הרביעי, מיטל חוותה דיכאון כבר בחודש השמיני. "הפעם התמודדתי עם זה אחרת. מחוברת יותר, בוגרת יותר. ביקשתי לעשות תיקון לכל הדיכאונות הקודמים - והצלחתי. אפילו לא נזקקתי לטיפול תרופתי. לאחר הלידה, התחלתי לממש את הדברים שאהבתי באמת - לשיר, לרקוד וללמוד. שרתי והופעתי בערבי נשים ועם להקת מחול; הוצאתי שיר לאור, 'חולת אהבה', שמספר את סיפור החיים שלנו כאומה וכפרטים. במקביל, למדתי כמה שנים חסידות ופנימיות התורה. כך התחלתי להבין את הנפש שלי, להקשיב ללב שלי, הפסקתי להילחם במציאות. הבנתי שכל המסע שלנו הוא מסע של התקרבות וענווה. יש מי שמנהל את העולם, והוא טוב ומיטיב ואוהב כל כך, הוא רק מחכה לנו שנתעורר אליו. חיי השתנו מן הקצה אל הקצה, התחלתי לחיות חיים מלאים, מחוברים ושמחים יותר. היום הקדוש ברוך הוא הוא השותף והחבר הכי טוב שלי, כשיש לי אותו יש לי הכל".

מה את עושה היום?

"פשוט מעבירה את זה הלאה. בשנתיים וחצי האחרונות, פתחתי בבית שלי בעלי זהב את מרחב 'עלמא’, לנשים שלומדות דרך פנימיות התורה לחזור אל עצמן, בהתבסס על מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. המרחב כולל גם קליניקת טיפולים גוף ונפש, מתוך הבנה שהריפוי שלנו זה לתת נוכחות ואהבה אחת לשנייה. אחרי שנים שעסקתי בתפקידי ניהול שונים במגזר הציבורי, הקב”ה הוביל אותי לייעוד הרוחני האמיתי שלי, זכיתי להכיר נשים גדולות ומופלאות שחייהן השתנו מן הקצה אל הקצה בדיוק כמוני. בסוף כולנו מתמודדות עם אותם דברים, מי יותר מי פחות. יש חכמה מופלאה, יש דרך, אז למה לעבור את זה לבד אם אפשר ביחד?".

מה עם הלל היום?

"היום הוא בן 21. במשך שנים הוא היה במעקב רפואי, וברוך השם הוא בריא ושלם. הוא סיים את לימודיו בהצלחה, לומד בישיבת הסדר ומתכונן לגיוס קרבי".