"הרגל של אשתי כואבת לנו": שיעור מופלא באהבה, אמפתיה והקשבה לאחר

לפני שנים ישב מולי בקליניקה אדם שסיפר בכאב גדול שאשתו אינה מבינה אותו. הוא תיאר כיצד כל שיחה ביניהם מסתיימת בתחושת תסכול. "אני אומר דבר אחד", הוא אמר, "והיא שומעת משהו אחר לגמרי". לאחר שהקשבתי לו שאלתי אותו שאלה פשוטה: "האם ייתכן שגם אתה שומע לפעמים דברים שלא באמת נאמרו?".

השאלה הזו אינה נוגעת רק לזוגיות. היא נוגעת לכל קשר אנושי. בין הורים לילדים, בין חברים, בין שכנים, בתוך המשפחה, בעבודה, כולנו רוצים שיבינו אותנו, אך לא תמיד עוצרים לשאול האם אנחנו באמת מבינים את הזולת.

חז"ל כבר עמדו על התופעה הזו לפני דורות רבים. במסכת קידושין (ע ע"ב) נאמר: "כל הפוסל... במומו פוסל". במבט ראשון נראה שמדובר בביקורת על מי שמחפש חסרונות אצל אחרים, אך יש כאן גם תובנה עמוקה על נפש האדם. פעמים רבות האדם רואה בעולם את מה שקיים בתוכו. הוא מפרש את המציאות דרך עולמו הפנימי, דרך פחדיו, חוויותיו ורגישויותיו.

מי שחווה דחייה עלול לראות דחייה גם במקום שאין בה כוונה לפגוע. מי שנפגע בעבר מביקורת עלול לשמוע ביקורת גם כאשר הצד השני כלל לא התכוון לכך. לא פעם הוויכוח איננו על מה שנאמר, אלא על המשמעות והפרשנות שכל אחד מעניק לדברים.

אחד המקורות המופלאים ביותר להבנת הזולת מופיע בפרקי אבות. הלל הזקן מלמד אותנו: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב', ד'). לכאורה, כיצד אפשר להגיע למקומו של אדם אחר? הרי איננו יודעים מה עבר עליו בילדותו, אילו התמודדויות הוא נושא בלבו ומהם הניסיונות שנשלחו לפתחו.

נדמה לי שזו בדיוק כוונתו של הלל. הוא מבקש להזכיר לנו שלא הגענו למקומו של הזולת, ולכן עלינו להיזהר מאוד מלשפוט אותו. פעמים רבות אנו רואים רק את המעשה, אך איננו רואים את הסיפור שמאחוריו.

גם בעולם הזוגי אנו נתקלים בכך ללא הרף. אדם נפגע משום שאשתו לא התקשרה. אישה נעלבת משום שבעלה שכח דבר שהיה חשוב לה. ברגע הראשון נדמה שהפגיעה נובעת מהמעשה עצמו. אך כאשר מתבוננים לעומק מגלים שלעיתים קרובות מקור הכאב הוא הפער שבין הציפיות שלנו לבין המציאות.

כמה פעמים אנשים אומרים: "הוא היה צריך להבין לבד", או "היא הייתה אמורה לדעת". אך מנין ידע? מי אמר שמה שברור לי ברור גם לאחר?

רבי ישראל מסלנט נהג לומר שהאדם מומחה בחסרונותיו של חברו, אך לעיתים זר לחלוטין לחסרונותיו שלו. קל מאוד לראות מה האחר עושה לא נכון. קשה הרבה יותר להתבונן פנימה ולשאול: מה אני מביא אל תוך הקשר? אילו ציפיות יש לי? אילו פצעים ישנים אני סוחב איתי?

אחד הסיפורים המרגשים ביותר בהקשר הזה הוא הסיפור על רבי אריה לוין. כאשר ליווה את אשתו לרופא אמר: "הרגל של אשתי כואבת לנו". לא "לה", אלא "לנו". במשפט אחד קצר הוא לימד שיעור שלם על אהבה, על אמפתיה ועל היכולת לראות את עולמו של האחר.

ייתכן שזהו אחד הסודות הגדולים של מערכות יחסים מוצלחות. לא למהר לשפוט. לא למהר להסיק מסקנות. לנסות להבין לפני שמנסים לתקן. להקשיב לפני שמשיבים.

ככל שאדם מכיר טוב יותר את עצמו, כך הוא נעשה סבלני יותר כלפי אחרים. הוא מבין שגם הוא אינו מושלם, שגם הוא טועה, וגם הוא מבקש שיבינו אותו. ומתוך ההבנה הזו צומחת היכולת לראות את הזולת בעין טובה יותר.

משום כך אמר רבי נחמן מברסלב: "דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות". לא מפני שכל אדם תמיד צודק, אלא מפני שלפני שאנחנו רואים את המעשה, עלינו לזכור שיש מולנו אדם.

ד"ר יעקב ארנברג הוא מייסד מכון להכשרת יועצים זוגיים ומשפחתיים ומנחים, ומנהל קליניקה לייעוץ זוגי.