מפתיע: האם הייתה דרך לנצח את גרמניה הנאצית מוקדם יותר?

האם ניתן היה לנצח את גרמניה הנאצית מוקדם יותר? למנוע את השואה, או לפחות להמעיט את ממדיה? מובן שהכל בידי שמיים, אבל היסטוריונים כיום טוענים כי טכנית זה היה אפשרי.

בתוך המערכה האדירה בין מעצמות, פעלו יחידים שבידיהם היה מפתח ממשי לקיצור המלחמה ולהחלשת מכונת ההשמדה הנאצית. אחד המפתחות היה תעשיית הדלק הסינתטי של הנאצים.

במרכז הסיפור עמד ד"ר וולטר לוי, משפטן וכלכלן יהודי, ששימש בתקופת המלחמה כראש האגף לענייני דלקים ב-OSS (גוף המודיעין האמריקאי שקדם ל-CIA). סוגיית הדלק עמדה אז בלב דאגותיהן של בעלות הברית. גרמניה ניהלה מלחמה תעשייתית, שהייתה תלויה באופן קריטי באספקת דלק עבור חיל האוויר, השריון והתחבורה. לצד ייבוא דלק מרומניה, שוודיה ואיטליה, השקיעה גרמניה מאמצים אדירים בייצור דלק סינתטי מפחם באמצעות תהליך הידרוגנציה, שפותח עוד קודם לכן בידי המדען היהודי פריץ הבר. מפעלים אלה היו סוד מדינה שמור בקפדנות, והיוו עורק חיים אסטרטגי ללופטוואפה.

לוי ידע כי משטר מסודר ומאורגן כדוגמת הרייך הגרמני יכול לספק מפתחות להכשלה עצמית. כל דבר מתועד וכתוב באיזה שהוא מקום, השאלה היא איפה. חוק גרמני מראשית המאה העשרים חייב את רשות הרכבות של הרייך, הדויטשה רייכסבאן, לפרסם תעריפים מיוחדים עבור נסיעות אל מתקנים מועדפים. פרסומים אלו לא היו זמינים בארצות הברית, אך לוי איתר ספרייה בברן שבשווייץ, שהמשיכה לקבל גם בעיצומה של המלחמה עותקים רשמיים של תעריפי הרכבות שנשלחו בקביעות ממטה הרכבת בברלין. באמצעות שגרירות ארצות הברית, הועברו הפרסומים הללו לוושינגטון.

בתוך דפי התעריפים הסתתר אוצר מודיעיני. הופיעו בהם תעריפים מיוחדים למכליות דלק, כולל ציון מפורש של נקודות מוצא ויעד, תאריכים וקווים. כך נחשפו בזה אחר זה בתי זיקוק, שדות נפט ומפעלי דלק סינתטי גרמניים, לרבות מתקנים חדשים שטרם היו ידועים כלל לבעלות הברית. כך נודע, למשל, על שדה נפט סמוך לעיר לינגן על נהר האמס, במהלך השנה השלישית למלחמה.

מטוסי ביון נשלחו לצלם את האתרים, ובהמשך בוצעו הפצצות ממוקדות. שיטת הבקרה הייתה פשוטה ויעילה. אם לאחר הפצצה המשיך להופיע תעריף מועדף באותו קו רכבת, הדבר העיד שהמתקן עדיין פועל או ששוקם. אם התעריף נעלם, הייצור הופסק. כאשר חזר להופיע תעריף, היה ברור כי יש לחדש את התקיפה. כך נוצר מעגל מודיעיני סגור, מדויק ומתמשך.

בשלב מסוים הבחין לוי בפרסום תעריף חדש להובלת דלק בקו רכבת לבאקו שעל חוף הים הכספי. מכאן הסיק, על בסיס אמינות הפרסומים, כי גרמניה מתעתדת לרכז מאמץ התקפי בדרום, ולא במרכז או בצפון. הוא עדכן את ויליאם דונובן, ראש ה-OSS, והמידע הועבר לבעלות הברית, ובראשן לברית המועצות. התוצאה הייתה ריכוז כוחות סובייטיים באזור סטלינגרד, נקודת המפנה הידועה של המלחמה.

הדרמה הגדולה מכולן התרחשה בדיונים על סדרי עדיפויות בהפצצות האמריקאיות. לוי ניסה לשכנע את חיל האוויר לרכז מאמץ שיטתי בהשמדת מתקני הדלק הסינתטי. בשיחה עם הגנרל הויט ונדנברג, הוא נשאל האם ניתן להבטיח שקריסת הלופטוואפה תהיה מיידית. לוי סירב להבטיח דבר שאינו אמת. הוא ידע כי לגרמניה עתודות דלק שיאפשרו לה להחזיק מעמד שבועות ואף חודשים, במיוחד אם תצמצם אימון של טייסים חדשים. יושרו המקצועי גבה מחיר כבד. מתקני הדלק הוגדרו כמטרות מזדמנות בלבד, ולא כיעד אסטרטגי מרכזי.

בדיעבד, גם ראשי המערכת הנאצית הודו בחשיבות הקריטית של מתקני הדלק. הרמן גרינג הגדיר את הפגיעה בהם כמכה אולטימטיבית, ואלברט שפאר קבע כי השפעתה הייתה מיידית ומכרעת בתוך פחות משנה. לו הייתה ניתנת עדיפות מלאה להמלצותיו של לוי, סביר להניח שהמלחמה הייתה מתקצרת משמעותית ומכונת ההשמדה הייתה מאבדת מכוחה מוקדם יותר.

הפקיד הגרמני שהמשיך לשלוח את תעריפי הרכבת לספרייה בברן פעל מתוך נאמנות לשגרה ולחוק, מבלי להבין כי הוא מספק לאויב מידע הרסני. הוא פרש, ככל הנראה, לפנסיה שקטה, מבלי לדעת מה חלקו במפלה. אך וולטר לוי זכה לאחר המלחמה לעיטורים ממלך בריטניה ומנשיא ארצות הברית, ובהמשך היה שותף מרכזי בתכנית מרשל לשיקום אירופה וגרמניה. שנים מאוחר יותר אף קיבל אות כבוד מממשלת גרמניה המערבית. אמו, לעומת זאת, נרצחה באושוויץ.

ברור כי השואה הנוראה היתה גזירת שמיים ולא ניתן היה באמת למנוע אותה. כמה ניסיונות מפורסמים של התנקשות בהיטלר לא צלחו, באופן שאינו הגיוני וסביר. את הגזירה לא ניתן היה לשנות בפועל, אף על פי שכמובן תפקידם של כל הנוגעים בדבר היה לעשות ככל שביכולתם. השואה הסתיימה בתאריך שבה נגזר שתסתיים, והסיבות לכך הן למעלה מהבנתנו.