השמן המיוחד של המנורה: כל הפרטים ש(אולי) לא ידעתם

בתחילת פרשת תצוה נאמר: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". לא כל שמן ראוי, לא כל זית כשר ולא כל כתישה מספיקה. התורה מגדירה שלושה תנאים: שמן זית, זך, כתית. חז"ל (מנחות פו ע"ב) פירשו "כתית למאור – ולא כתית למנחות". שמן המנורה היה זך יותר משמן המנחות. למנורה נדרש השמן הראשון היוצא מן הזית בכתישה הראשונה, בלא טחינה ובלא ערבוב. לאחר מכן ניתן היה להשתמש בשמן המשובח פחות לצורך המנחות. המנורה מייצגת מדרגה של בהירות שאין בה תערובת. הכתישה הראשונה מוציאה את המובחר שבפרי, ללא פסולת, בלא עכירות (כפי שמסביר רש"י, "כתית – כתוש במכתשת ולא טחון בריחיים". טחינה מערבבת את כל החומר יחד, ואילו כתישה ראשונית מוציאה את השמן הנקי בלא ערבוב קליפות וגלעינים).

המנורה בבית המקדש לא נועדה להאיר את ההיכל לצורך ראייה, שכן האור בה היה מועט, והכוהנים נכנסו ביום. חז"ל (מנחות פ"ו ע"ב) אמרו: "וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". שמן הזית של המנורה לא בא להאיר אלא להעיד.

במדרש תנחומא נאמר שישראל נמשלו לזית. כשם שהזית אינו נותן שמנו אלא על ידי כתישה, כך ישראל אינם חוזרים למוטב אלא מתוך לחצים וייסורים. העולם נברא בצורה שהוא מלמד אותנו רעיונות רוחניים. שמן נוצר מתוך תהליך של לחץ, אך התוצאה היא אור. השמן עצמו איננו מאיר; הוא מזין את האש. כך ישראל, וכך המקדש. תפקידם להזין את האש של הרוחניות שבוערת בעולם ולחזק אותה.

היסטורית, שמן הזית היה אחד המוצרים המרכזיים באזור ארץ ישראל ובאגן הים התיכון. ממצאים ארכיאולוגיים רבים – גתות, בתי בד, מתקני אגירה – מעידים על תעשייה מפותחת כבר בתקופת כיבוש הארץ, כפי שמשבחת התורה את הארץ - "ארץ זית שמן". בארץ ישראל היו אזורים ידועים בגידול זיתים, ובהם הרי יהודה והגליל. איכות השמן נבחנה לפי צלילותו, טעמו וריחו. שמן ראשון, שיצא בלחיצה קלה בלא טחינה, נחשב מובחר ויקר יותר. הדרישה לשמן זך למנורה התאימה לסטנדרט הגבוה ביותר שהיה מוכר.

הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (פרק ג') מתאר את סדר הבדיקה והבחירה של השמן. היו בודקים אותו אם הוא צלול, אם אין בו משקע ואם אינו מעלה עשן. המנורה נועדה להאיר באור יציב, ללא הבהוב וללא עשן. שמן נקי אינו פולט עשן. העשן נוצר מרכיבים ומשקעים שאינם נשרפים לחלוטין. השמן הזך נשרף כולו באור בהיר ללא עשן.

הרמב"ן על התורה עמד על כך שהמנורה נמצאת בהיכל, מול השולחן. השולחן מסמל שפע חומרי, והמנורה מסמלת אור רוחני. שמן הזית הוא מוצר גשמי, אבל הצורה שבה הוא עולה באש היא דקה ומעודנת כל כך, שהוא נחשב לדבר רוחני!

המהר"ל מפראג הסביר שהזית מייצג פנימיות. שאר הפירות נאכלים כמות שהם, ואילו הזית מריר, ואינו נאכל עד שעובר עיבוד. עיקרו איננו באכילה, אלא בשמן הטמון בו. המנורה, המסמלת חכמה פנימית, זקוקה לחומר שמבטא עומק ולא חיצוניות. לכן לא נבחר שמן המופק מפרי מתוק וקל, אלא מפרי שמצריך תהליך.

באגדות חז"ל מודגש פעמים רבות הקשר בין זית לאור תורה. בגמרא (הוריות י"ג ע"ב) נאמר שהרגיל בשמן זית זוכה לזיכרון התורה. הזית נתפס כסמל לעומק ולחוכמה, וכיוון שהוא עץ המאריך ימים, עמיד ושורשיו עמוקים, הוא גם סמל לזיכרון.

ואכן, הזית הוא סמל של ברית וקביעות כבר בתורה. לאחר המבול חזרה היונה אל נח ובפיה עלה זית טרף. העלה הוא סימן לחידוש חיים לאחר חורבן. הזית הוא עץ שאינו נכרת בקלות, ואף לאחר כריתה הוא מצמיח מחדש. בנבואת זכריה הוא רואה שני זיתים ליד המנורה, כסמל לחידוש בית המקדש השני, שכן הזית הוא עץ השורד שנים רבות וממנו ניתן לחדש את הדלקת המנורה.

לכן בימי מרד החשמונאים, כשהתרחש נס חנוכה בשמן, היה זה סמל לכך שה' בחר בעמו והוא מאיר פניו לחידוש העבודה במקדש ולימוד התורה.