"אני רואה את כל החשבונות, ההוצאות, החובות – ונלחצת"

מיכל התיישבה ראשונה, ידיה קפוצות על התיק. דוד ישב לצידה, נראה שלא מבין מה הוא בכלל עושה כאן.

"אני כבר לא יודעת איך להגיד את זה בלי להישמע קטנונית ומתלוננת, אבל אני כל הזמן מרגישה חוסר. מרגישה שהוא לא עושה מספיק להביא כסף הביתה, כאילו זה בכלל לא חשוב לו!", פתחה מיכל את השיחה.

"ואיך זה גורם לך להרגיש?", שאלתי.

"חוסר ביטחון, חוסר יציבות, כאילו אין פה קרקע שאפשר לבנות עליה את הבית שלנו", ענתה.

"אני מרגיש שאני כל הזמן צריך להוכיח את עצמי כגבר, ולעמוד כל הזמן דרוך עם צבא מגן מפני כל הביקורות הנוקבות האלה שלה".

"מדהים איך שניכם מדברים על כאב משותף, שמגיע מכיוונים שונים. מיכל, את מדברת על חוסר גשמי שמרגיש כמו ריק פנימי. דוד, את מרגיש לחץ להיות זה שממלא את הריק הזה".

"אני מרגישה שכל הקשר הזה גרוע, שמשהו פשוט לא עובד ופגום כאן", הגיבה מיכל.

"בזוגיות, כל החסרים האלה הם לא פגמים, אלא הזדמנות להתרחבות משותפת. מיכל, החוסר הזה הוא פחד מהעתיד? תחושת צמצום? מה עובר לך בגוף? איך זה מרגיש כשאת פוגשת את המקום הזה?", פניתי למיכל.

"כמו חור ענק בבטן. אני רואה את כל החשבונות, ההוצאות, החובות, ההלוואות… אני נטרפת ונלחצת מזה. אני מרגישה שאני חייבת לתכנן, לחסוך, לעשות משהו… אחרת הכל יתפרק".

"דוד, איך אתה מגיב כשהיא מביעה את המצוקה הזו שלה? האם זה נשמע לך כמו ביקורת עליך, או כמו קריאה לעזרה?", שאלתי.

"זה מרגיש שהיא לא סומכת עלי, כאילו אני לא מספיק חזק ומסוגל להחזיק את הבית הזה. אני רוצה לתת לה ולעשות הכל למען הבית הזה, אבל אני מרגיש שאני כל הזמן צריך לפעול מתוך לחץ, ולא מתוך רצון אמיתי".

"בואו נתבונן רגע בכתובה, וננסה להסתכל על זה קצת אחרת ופחות ממקום של לחץ, אף על פי שחתמת על עליה, ואכן היא מלאה בהתחייבויות של הגבר לאשה. בכתובה רשום שהגבר צריך לדאוג ל'שארה', אתם יודעים למה הכוונה?", שאלתי.

"כן, שהגבר צריך לפרנס ולכלכל את אשתו", ענה דוד.

"ממש מעצבנת אותי התלות הזו. אני מרגישה חלשה ותלותית כל כך", הגיבה מיכל בהתנגדות.

"זו לא חולשה או תלות, אלא ביטוי של החלק הטבעי במבנה הנשי שלך, כמיהה להתמלא ולהרגיש מוגנת. זו לא ביקורת על דוד, אלא ביטוי צורך עמוק.

"דוד, כשאתה שומע את זה, אתה צריך להבין שזו לא התקפה אישית עליך, אלא איתות שהאנרגיה הגברית שלך לא מבוטאת כלפי מיכל באופן שמשרה לה ביטחון. האישה היא מהות נבחרת, ולא בוחרת, ולכן היא צריכה להרגיש שהיא נבחרה, ושיש מקור יציב שמעניק לה את השפע".

"אבל מה אני אמורה לעשות עם החוסר הזה? אני כל הזמן מנסה לתקן, להנדס ולשלוט בכל ההוצאות האלה, וזה עוד יותר מכניס אותי לפחדים ולחצים".

"החוסר הגשמי הזה הוא תהליך טבעי של התרוקנות, שמאפשר התרחבות לקבלת שפע גדול יותר. אל תראי את זה כפגם שצריך לפתור כל הזמן בכוח, התנועה הזו לא נכונה עבורך ועבור המערכת הזוגית. אנחנו נלמד יחד איך לעבור מתנועה של שליטה, בעלות, חיסכון כפייתי – לתנועה של קבלה.

"הטבע הנשי מיועד לקבל, ולא להיאחז. כשאת מנסה לאחוז, את מצמצמת את הזרימה. תאפשרי לעצמך להרגיש את הפחד, הכאב והריק הזה, ללא הדחקה או ניסיון לפתור אותו. עצם ההסכמה להרגיש מייצרת פתיחה טבעית לשפע.

"דוד, התנועה הראויה בשבילך היא חיבור לרצון הפנימי שלך להנהיג, להעניק ולהשפיע. לא מתוך צורך לרצות אותה, אלא מתוך יוזמה ובחירה. השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא לא איך לגרום לה לבחור בי, או להיות מרוצה ממני, אלא 'מה אני רוצה לגרום לה להרגיש?'.

"דמיין שיש לך יכולות בלתי מוגבלות של שפע, מה היית רוצה שמיכל תרגיש? הרצון הזה הוא המצפן שלך כמשפיע".

"הייתי רוצה שהיא תרגיש ביטחון, פריחה, חופש…", מלמל דוד.

"בדיוק. מתוך הרצון השורשי הזה, בחר פעולה אחת קטנה שמבטאת אותו. הבחירה היא הכלי שמניע שינוי, ומייצר תחושת הנהגה.

"כשמיכל מזהה אצלך רצון יוזם ויציב, אז היא נרגעת. לא כי כל הבעיות נפתרו, אלא כי הכמיהה שלה קיבלה מענה, והיא יכולה לחזור למקום של קבלה ולא דאגה".

"אבל איך אני אוכל לשחרר את המקום הזה? אני פוחדת שהשפע לא יגיע אלי אם לא אעשה משהו בנידון", אמרה מיכל בחשש.

"את נבחרת להיות כלי שמקבל שפע, ולא מייצר אותו, והחסר הזה מזכיר לך את תפקידך כמקום שמקבל, לא כמנהלת בכוח. הפתיחות הזו להרגיש את החסר מאפשרת זרימה".

"זה מרגיש משחרר, שאני לא צריכה להיאבק יותר", אמרה מיכל.

"ואני מרגיש שאני יכול להיות שם בשבילה מתוך רצון אמיתי, ולא פחד", הוסיף דוד.

"כשאתם פועלים כך, הזוגיות הופכת למקום של שפע משותף. זו הזוגיות האמיתית: לא מאבק, אלא ריקוד של קבלה והענקה".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן