האחות שעבדה 78 שנים בשערי צדק: מסירות הנפש של שוועסטר זלמה

חורף 1984 היה חורף גשום בירושלים. היולדות שנכנסו לבית החולים שערי צדק הגדול והמרווח, יחסית לאותם ימים, הרגישו מיד את החימום ואת התנאים המודרניים. קשה היה שלא להבחין באישה מבוגרת המסתובבת בבית החולים, וצלם הולך אחריה ומצלם אותה. "מי זו?", שאלו המבקרות אחת את חברתה. "זו שוועסטר זלמה", השיבו יודעי דבר, "אחות וותיקה בבית החולים" (שוועסטר – אחות, בגרמנית). זלמה אמנם מבוגרת היתה, אך הסתובבה בריאה ושלמה כשכוחותיה במתניה, שופעת חיוכים, ושוחחה עם כל מי שרק היה אפשר.

"ספרי לנו על ההיסטוריה שלך", ביקשה ממנה אחת המבקרות. "לא עכשיו", האיצה בה חברתה של זלמה, טרודי פרנקל. "בעוד מספר ימים יתקיים אירוע לכבודה של זלמה, שם תוכלו לשמוע על ההיסטוריה שלה". "למה לא עכשיו?", שאלה זלמה, "בשמחה אספר לך קצת, יש לי את כל היום...".

"את ודאי עבדת כאחות הרבה שנים בבית החולים הזה", אמרה לה המבקרת. זלמה פרצה בצחוק משועשע. "הרבה שנים? כמה את חושבת?". "לא רוצה להגזים, אבל יש מצב שחמישים שנה?".

"ובכן", פתחה זלמה, "שמי זלמה מאיר. נולדתי בגרמניה. אני התחלתי לעבוד כאחות בשנת 1906". הנוכחות פערו זוג עיניים: "1906?! לא בטוחה שהסבתא שלי כבר נולדה אז... בת כמה את?".

"בימים אלו אני חוגגת בעזרת ה' מאה שנים, ולכבוד יום ההולדת יתקיים האירוע בעוד ימים ספורים, בעזרת ה'. הייתי היהודייה הראשונה שהוסמכה לאחות במדינת גרמניה. בשנת 1902 עלה מפרנקפורט לירושלים ד"ר משה וולך, והקים את בית החולים שערי צדק ברחוב יפו (מבנה זה משמש היום כמבנה של רשות השידור). הוא הצליח להשיג שלוש אחיות יהודיות מרחבי העולם: זלמה, שטיבל וגלדרין. שטיבל עזבה מיד בשל "התנאים הפרימיטיביים", וגלדרין עזבה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1914. נשארה רק זלמה לבדה, לימינו של ד"ר וולך. בבית החולים היו ארבעים מיטות, אבל לא היה בו שום סדר וארגון.

עם הגיעה קבעה זלמה את החוקים: כל החולים צריכים להתרחץ מדי יום, ולגלח את שערם. החלפת בגדים וכביסת כלי מיטה מדי יום, חיטוי וניקוי, מדים לבנים לכל הצוות. בבית החולים לא היו חשמל, צנרת מים זורמים, או גז לבישול. לכל אלו דאגו באמצעים הישנים. זלמה עבדה 18 שעות ביממה, והשתתפה בכל ניתוח או טיפול שערך ד"ר וולך, שהיה הרופא שכל תושבי ירושלים סמכו עליו. הוא ביצע בריתות, וטיפולים שונים. זלמה היתה גם משגיחת הכשרות, ודאגה שהאוכל במטבח בית החולים יהיה כשר ומהודר.

בשנת תרפ"ט התרחש הטבח בחברון, והפצועים הובלו לבית החולים היהודי היחיד. ד"ר וולך וזלמה טיפלו בפצועים במשך 23 שעות ברצף. במקרה כזה ובדומים לו התעוררה בעיה של ייחוד. גם ד"ר וולך וגם האחות זלמה, לא הקימו בית, מסיבות אישיות שלהם, ולכן היה אסור להם לשהות בחדר בלילה ללא שומר בריא ובהכרה. בעצת רבנים (אנו מביאים כאן את הסיפור לשם העניין ההיסטורי. כמובן אין להסיק ממנו מסקנות מעשיות) קידש ד"ר וולך את זלמה, כך שהם היו במצב של אירוסין לפי התורה, ללא חופה, וכך היו מותרים בייחוד אף על פי שלא היו נשואים באופן מלא. כל זה היה רק חלק מהמסירות שלהם עבור החולים.

לצד בית החולים היתה רפת, שסיפקה את החלב הנצרך לחולים. החלב נחשב אז חיוני להחלמתם של חולים. עם השנים ניתן היה לקנות חלב מספקים עירוניים, ולא היה צורך ברפת. זלמה פינתה את הרפת, והקימה בה בית ספר לאחיות. בית הספר קיים עד היום (אם כי במבנה מהודר, ולא ברפת...), והכשיר מאות רבות של אחיות שעבדו לצידה של זלמה כמנהלת בית הספר וכמדריכה לכולן.

בשנות ה-50 פרצה בישראל מגפת שיתוק ילדים. זלמה ייבאה מגרמניה מכונה שנקראה "ריאת ברזל". הילד היה נתון בתוך המכונה, ורק כך התאפשר לריאות שלו לתפקד. היה זה בית החולים היחידי בארץ שהתמודד עם המחלה בצורה זו.

לאורך השנים ננטשו בבית החולים ילדות שונות, וד"ר וולך וזלמה אימצו אותן. הן גדלו בבית החולים, ובהמשך הצטרפו לצוותו. שתים מהן זכו לאורך שנים לעבוד בבית החולים – שמחה קלדרון וסרינה. השלישית היתה בוליסה דאנא, ילדה שאביה נשא אותה במסירות נפש מאות קילומטרים במדבריות של סוריה כדי לברוח ולעלות לארץ ישראל, אך עם הגיעה לארץ חלתה במחלה קשה, וננטשה בבית החולים. זלמה גידלה אותה במשך שנים, עד שלמרבה הצער נהרגה בפיגוע ברחוב בן יהודה ב-1948.

בשנת 1984 נעשו ההכנות לאירוע לציון מאה שנים לאחות האהובה, שוועסטר זלמה, במשכן בית החולים החדש במרכז ירושלים, יומיים לפני התאריך המיועד נפטרה זלמה בביתה, במיטת נשיקה, שבעת ימים ונחת. בלובי של בית החולים ניצבת עד היום תמונה ענקית שלה, זכר למסירות נפש בלתי נתפסת של אישה, מאה שנים של מסירות נפש.