בשבת אחת בעיר הנמל אלטונה, הרימה הקהילה היהודית עיניה אל במת בית הכנסת המרכזי, מקום משכנו של רב העיר הצעיר, החכם צבי – רבי צבי הירש אשכנזי. הוא אמנם היה צעיר מאד, אבל כבר נודע כשם דבר בתורה, בדרשה ובפסיקה. באותו יום נשא דרשה יוצאת דופן, נרגשת ועמוקה, שבישרה לכל השומעים את הבשורה: נולד לו בן.

אשתו, שרה רבקה, בת הרב המשכיל והנכבד ר' משולם זלמן מירלש נוימרק – אב"ד קהילות אה"ו (אלטונה, המבורג ווונדסבק) – זכתה ללדת לו בן. בדרשתו הודה החכם צבי לבורא על חסדו שזיכה אותו בבן, והרחיב בענייני טהרת היולדת בזמן שבית המקדש היה קיים. הוא ציטט את הגמרות ממסכת נידה ודיבר על התהוות החיים, על טהרת הבית, ועל הגעגוע לבית המקדש ולגאולה. הקהל האזין בנשימה עצורה, כשדמעות של שמחה זולגות מעיניהם של זקני הקהל.

עם תום הדרשה יצא הרב אל ביתו, מלווה באנשים. אך בתוך השמחה, פקדו את לבו גלים של עצב ישן. חלפו שתים-עשרה שנה מאז אותו יום נורא, שבו פגז אוסטרי נפל על ביתו שבווינה, בעת המצור האכזרי על העיר. רעייתו הראשונה, אם בתו הקטנה, נהרגה במקום. הוא זכר את קול ההפגזה, את הפחד, את גופו הרועד מעל הקבר, את האובדן שאין לו פיצוי. אך בלבו נשמע כעת קול אחר – "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". והוסיף לעצמו: עתה הזמן לבנות מחדש. להקים דור חדש.

הילד שנולד נקרא יעקב, על שם סבו, רבי יעקב ז"ק. וכנראה לא במקרה: כשם שיעקב אבינו עמד בניסיונות קשים, ולא ראה מנוח, כך גם בנו של החכם צבי גדל אל תוך תקופות סוערות ומלאי מלחמות.

כבר בילדותו ניכר היה כי יעקב צעיר אינו ילד רגיל. הוא קלט כל רעיון בלימודו במהירות מסחררת, וכתיבתו – כבר מגיל צעיר – הייתה עשירה, מדויקת ומלאת נשמה. במרוצת השנים גדל ונתחנך על ברכי אביו, ועם זאת טיפח סגנון אישי מקורי: למדנות עצמאית, יופי לשוני ודבקות באמת ללא חת.

בין חיבוריו הגדולים ראוי לציין את "מור וקציעה" – פירוש וחידושים מעמיקים על טור ובית יוסף, וכן על שולחן ערוך אורח חיים, ואת הספרים שבהם עסק בדקדוק ובסידור, כמו "עמודי שמים", "לוח ארש" ועוד.

הוא חיבר גם ספר שאלות ותשובות שכונה "שאילת יעב"ץ", שם השיב בפירוט לשאלות ההלכה שעלו מרחבי אירופה. בין היתר יצא בחריפות נגד המנהג להתעלם משמות ה' בפסוקים שמובאים בגמרא. לדעתו, כשקוראים פסוק – גם מתוך הגמרא – יש לקרוא אותו ככתבו ובקדושתו. פסוק אינו הערת שוליים, אלא דיבור אלוקי.

כאמור, אחד מתחומי התמחותו היה תחום הדקדוק – מלאכה שרבים בזמנו זלזלו בה. הוא לא ראה בה רק כלי עזר, אלא יסוד בלימוד התורה. בידיעתו הפילולוגית העמיקה הוא שימש כגשר בין חכמת לשון הקודש לבין הבנת התורה, התפילה והברכות.

אך אולי גדול מפעליו של ר' יעקב היה מאבקו הבלתי מתפשר בשרידי כת שבתאי צבי. כשהתנועה המשיחית הזו המשיכה לפעול בסתר, ולא פעם בגלוי, באירופה שלאחר המשבר – קם היעב"ץ ונשא קולו כארי. הוא לא הסתפק במאמרים ובהשגות הלכתיות, אלא ניהל מאבקים ממשיים בבתי הדין, במועצות הקהילה ובכתיבתו. ספריו ודבריו ליכדו סביבו את שארית חכמי ישראל שנלחמו בכפירה במסווה של קבלה. ודווקא בזכות נחרצותו, ענוותנותו ושורשיותו – רבים שבו אל הדרך הנאמנה.

בספרו, "מגילת ספר", כתב זיכרונות וחשבונות נפש, ובהם חלקים מצמררים על געגועיו לאשת נעוריו, על שנות עניותו, על נדודיו מעיר לעיר ועל האמונה שלא נטשה אותו, גם כשנראה שהעולם כולו חרב עליו.

בחלק אחר, דן בהשפעה הרוחנית של עם ישראל על העמים. הוא טען כי השפעת הרעיונות היהודיים הביאה את עובדי האלילים לזנוח את פסיליהם ולקבל עליהם לפחות את שבע מצוות בני נח. בהקשר זה כתב על פאולוס – לדעתו תלמידו ושליחו של רבן גמליאל – שראה בעבודת אלילים בשיתוף עם האמונה בא-ל עבודה מותרת לגויים, כל עוד יקבלו עליהם את יסודות המוסר של התורה.

ר' יעקב בן צבי – היעב"ץ – נפטר בגיל שבעים ושמונה, זקן ושבע קרבות. הוא לא חיפש נחת, לא כבוד, אלא אמת. בכל תחום שבו עסק – תורה, דקדוק, קבלה, הלכה, מאבק בכפירה – עשה זאת בנפש חפצה ובחתירה אמיתית לאמת.