"זו לא טעות, זה שוב אתה": מילים של תקווה בימים של כאב

בין הזמן שהצבע בשמיים בוחר להתחלף. הלילה בורח, ומפנה מקומו אל השחר העולה.

פוקחת עיניים, ונזכרת. שהיום את כבר לא מי שהיית. היום את מישהי אחרת.

מישהו למעלה החליט בשבילך החלטות חדשות, עטף את חייך בקליפות מחספסות.

היום, את צריכה כוחות על בשביל לחייך! היום את , זה רק חלק ממך...

ואת את עצמך שואלת: האם אני אצליח???

את השממה בתוך ליבי שוב להפריח? את הלב שנשבר לרסיסים בדבק של אמונה להדביק?

את הפחד שהתגנב אל תוך לבי לסרב חזק להחזיק?

האם עדיין ארגיש שיש לי בשביל מי? או שאשאל את עצמי כמו רחל: למה זה אנוכי?!

מהלכת בשדות, מביטה אל השמיים, והדמעות זולגות לי חזק מהעיניים...

שואלת בתמיהה: נכון שזה ממך?! זה לא טעות. זה שוב אתה...

אותו אחד שמוחה את דמעתי כל ילדותי.

אותו כוח שגורם לי לשמוח.

זה שנותן לי חיים במתנה. זה שמלמד אותי כוחה של המתנה.

אותה ישות שמרשה לי לכעוס עליה בלי להחזיר לי מילים.

אותה חברות שהצילה אותי מכל כך הרבה בלבולים.

נמצא שם תמיד איתי. מזכיר לי את תפקידי.

אני פוסעת בין שבילים. מחפשת הסברים.

מחשבת חישובים, שואלת שוב ושוב... אם???

אם רק היית יכול להסביר לי. להראות לי את כל התמונה.

אז הייתי יושבת, צוחקת, מחייכת אליך מכל פינה.

וכל הספקות היו נעלמים. ודאי שהייתי מודה לך תמיד, ריבון העולמים

וכעת, כשיש לי רק חלק קטן מתוכה, אני חייבת להודות, אני קצת נבוכה.

אני לא בטוחה, שאני מעוניינת לקבל באהבה, להיות נאמנת

לרעות של שנים, שעמדה באין ספור מבחנים

כי זה מחייב להיות בת של מלך. להישיר מבט לאורך כל הדרך,

לשאול שאלות. בנימי הרגש לגעת.

ולהבין, שהאמונה נמצאת מעל כל טעם ודעת.

אהבה אמיתית נמדדת בעומק הקשר. ואין שום קשר לאמת או לשקר.

רק להיות מסוגלים לסבול

כמו הסבל את המשא הכבד להרים

ולהאמין שאנחנו יכולים, למרות הכובד, לנוכח המשקלים

את הגוף והרוח, להגביה, לרומם.

מבלי למרוד, מבלי להתקומם.

לזכור שהבטחת שתביא את המשיח.

וגם אם כרגע, זה נראה שזה לא בדיוק מצליח –

אני מוכנה לחכות בפינה לתקיעת השופר

שתבשר, שתספר שכל הקושי כבר עבר.

רק בשביל הרגע הזה, הכל היה כדאי.

כשתגלה לנו את כבוד מלכותך –

אני ארגיש שאני, בתך,

גם הייתי שם בשבילך.