הצצה נדירה לבית הרמב"ם: תיעוד מרתק מהגניזה על "הנשר הגדול" ומשפחתו

"נכנסתי לבית הנגיד רבנו משה, ומיד נישקתי ידו הנכבדה, והוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות מאוד... והוא רמז לי לשבת על יד קצת ה'איואן' (-חדר קבלה). וישבתי והוא קרא את המכתב שנתתי לו מראש עד סופו, ושמח בחפצים ושיחק עם בני אלגלאל ישמרהו צורו. ולא היו יושבים ב'איואן' אלא הוא, ר' אברהם בנו ואני... הגישו קופסאות והוא החל לאכול מעוגות הלימון...".

לא, אין זה תיאור דמיוני מתוך ספר לילדים, זה הוא תיאור אמיתי של אדם שביקר בבית הרמב"ם במצרים, לצורך שליחות חשובה. הרמב"ם ישב לשיחה בחדר הקבלה שלו (ה"איואן" היתה סוג של מרפסת קדמית, המחוברת לבית מאחור, ולרחבת החצר מפנים, וכך יכלו דרי הבית לצאת לשם לקבל את האורחים, ואנשי הבית יכלו להוציא להם כיבוד. ה"איואן" היה מואר ומאוורר, והישיבה בו עם אורחים היתה מקובלת מאד). עקב חשיבות הנושא השתתף בשיחה גם רבי אברהם בן הרמב"ם. בני הבית הגישו קופסאות עם עוגות לימון, והרמב"ם ואורחם סעדו את לבם תוך כדי הדיון, הרמב"ם אף השתעשע עם הילד של האורח, "אלגלאל", ישמרהו צורו... כמה היינו מוכנים לשלם כדי להיות נוכחים בפגישה כזו, שבה היינו יכולים לשמוע את הנשר הגדול, ענק החכמה המדע והתורה, מדבר, מייעץ ומשוחח.

התיאור הזה, הוא אחד מני רבים שנמצא בגניזת קהיר. מתוך כל עשרות אלפי המסמכים, ישנן מאות רבות שעוסקות ברמב"ם מזוויות קרובות מאד: כתבי יד של הרמב"ם עצמו, מכתבים שנשלחו אליו, תיאורים של אנשים שחיו איתו. כמה  תועלת הביא לנו כתב היד של הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה וביד החזקה. התיקונים שעשה על כתב היד מעידים על הצורה שבה ראה את הדברים, על הנוסח הראשון והמדויק. אחת המציאות המרתקות בגניזה היא מחברת של תלמיד הרמב"ם, שישב בשיעוריו של הרמב"ם על מסכת בבא קמא ורשם את השיעורים, כמו בדורנו, וכמובן, כמו בכל הדורות, תלמיד ישיבה שזוכה ללמוד מפי גדול הדור רושם את חידושיו, הערותיו ודבריו. וכך נכתב בכותרת המחברת: "פירוש ממה ששמענו מן מרנא ורבנא משה הרב הגדול בישראל שמרו צורו מן [מסכת בבא] קמא". שיעורו של הרמב"ם לא היה בגמרא מסכת בבא קמא, אלא ברי"ף, ולפי סדר הרי"ף מסודרת מחברת השיעורים.

אחת ההתכתבויות הנוגעות ללב והמרגשות שנמצאו בגניזה, היא ההתכתבות המלאה בין הרמב"ם לאחיו רבי דוד. רבי דוד היה אחיו הצעיר של הרמב"ם. הוא היה סוחר גדול באוניות בלב ים, ופרנס את הרמב"ם מרווחיו כדי שיוכל לשקוד על התורה ועל העבודה, עד שביום מר ונמהר רבי דוד טבע עם ספינותיו בדרך להודו, והרמב"ם איבד את אחיו האהוב, וגם את מקור פרנסתו. וכך מתאר הרמב"ם באיגרת לרבי יפת הדיין: "הגיעני כתבך החביב אל נפשי, ותמהתי על ענייניו, שהרי אתה קובל בו עלי מפני שלא הקדמתי לשאול בשלומך מיום שנפרדנו מארץ הצבי, ולא שלחתי לך כתב... ואתה לא שמת לבך... ארעו לי צרות רבות גלויות בארץ מצרים, מחליים, והפסד ממון, ועמידת מוסרים עלי להרגני. והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי ועד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זצ״ל, שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי. ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואחר כך עד היום כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם?!

"והוא היה הבן, על ברכי גדל, והוא היה האח, והוא התלמוד, והוא שהיה נושא ונותן בשוק ומרויח ואני יושב לבטח, והבין בתלמוד במהרה, והבין בדקדוק הלשון יתר, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה, והלך לחיי עולם, והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו, או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעורו יגוני. כללו של דבר: 'כי ארד אל בני אבל שאולה'. ולולי התורה היא שעשועי, ודברי החכמות שאשכח בהן יגוני, 'אז אבדתי בעניי'".

לא רק שהוא איבד את אחיו האהוב, שלמד על ברכיו ופרנס אותו, הוא גם נאלץ לטפל באלמנתו ובבתו הקטנה, וכל זאת מתוך צער ויגון, בכל פעם שהרמב"ם ראה כתב ידו של אחיו, התהפך עליו לבו מצער! אבל כאן רואים גם את עוצמתו של הרמב"ם. ככל היותו אדם ענק שבענקים בעל לב ענק, ולכן רגיש מאד, היה גם ענק החכמה והתורה, ובתורה מצא את שעשועיו ונחמתו.

אחד מחוקרי תולדות הרמב"ם התבטא פעם: "לו רק יכלנו לראות את מכתביו של רבי דוד לאחיו הרמב"ם, היתה לנו תמונה שלמה של אהבת האחים המופלאה הזו". וחברו השיב לו: "אין לנו מכתב כזה, נוכל רק להמציא אותו...". אך אחרי גילוי הגניזה יש לנו גם מכתב כזה!

מכתב בכתב ידו של רבי דוד לאחיו הגדול הרמב"ם, מלא אהבה והערצה, אשר מגלה גם דרך אגב את הדמיון בכתב של שני האחים הגדולים. אשרי מי שמחזיק בידו את הניירות, שאותם החזיקו לפני אלף שנה גדולי העולם, הקדושים שמסרו את נפשם למען התורה ולומדיה, כל אחד בדרך שלו. ממש כמו יששכר וזבולון, רבי דוד במסעותיו ובמסחריו תמך במפעלו הענקי של הרמב"ם, שהוא נכס רוחני לדורות עולם. הרמב"ם ידע להעריך זאת, והחזיר לו אהבה בחייו, וגעגועים וכיסופים במותו. מלבד זאת היה רבי דוד בעצמו תלמיד חכם ויודע ספר, כפי שכותב הרמב"ם.

באיגרתו מתאר רבי דוד את מסעו להודו בפרטי פרטים. והרי הרמב"ם היה גם איש מדע, חוקר ורופא, והתענין בכל הנעשה בארצות רחוקות. ובספרו מורה נבוכים אף מספר שהגידו לו כי בהודו ישנו עלה של עץ, שמתחת לעלה אחד יכולים להסתתר כמה אנשים. זה ודאי היה נראה בלתי אפשרי לפי האקלים של מצרים, רק באקלים טרופי ומלא לחות יכול עלה להתפתח לממדים מפלצתיים כאלו. 

בגניזה נמצאו גם מכתבי הרמב"ם בנוגע לפרשה לא פשוטה שהתרחשה בימיו: התפשטה הדעה בין האנשים כאילו הרעיון של מקווה לטבילה הוא רק לכתחילה, אבל אם אין מקווה או קשה להגיע אליו – ניתן בדיעבד להסתפק בטבילה באמבטיה. אנו כמובן יודעים היום שזו שטות, אבל בזמנו של הרמב"ם היו קהילות יהודיות שחשבו כך בתמימות, ושום דבר לא עזר להניאם ממחשבתם. כאשר ההמון תופס דבר כ"חומרא", מאד קשה לשנות זאת, בדומה למצב בימינו בעניין טלטול במקום שאין שום עירוב, שישנם אנשים שרואים זאת כ"חומרא", ושום הסברה אינה עוזרת, למרבה הצער. הרמב"ם נלחם בזה בכל תוקף, וקבע כי אדם, איש או אישה, הסבורים כי טבילה יכולה להתרחש באמבטיה, צריכים להתגרש באותו רגע, ובלי כתובה! הדבר הזה זעזע את הקהילות שהחזיקו בדעה זו, והמנהג הרע הזה נעלם לאט לאט.

כך שמלבד התרומה ההלכתית של הגניזה, היא גם מאפשרת לנו להרגיש קרובים במקצת אל הענק שבענקים, הארז הגדול, ולדמיין איך היו נראים החיים בצלו, בישיבתו, בביתו, בחדר האורחים שלו, וכמובן בחדר הלימוד שממנו יצאה תורה לישראל.