הציל יהודים במסירות נפש: סיפורו של זושא, הפרטיזן ששרד את השואה

ר' משה גוראריה היה יהודי חסידי בעל ממון מתל אביב. הוא היה בעליו של מפעל הסיגריות המפורסם "דובק". בשנת תש"ח היה ר' משה בבית הכנסת של הרבי מחב"ד, הריי"צ, כחלק מפעילות ציבורית, והנה התברר לו כי הריי"צ מתעניין אודות "הבחור ז.ו. מארץ ישראל", ושוחח על כך עם חתנו, הרבי מחב"ד האחרון. ר' משה התפעם מהעניין כי מנהיג ציבור גדול מתעניין אודות בחור כל שהוא מארץ ישראל, והחליט לעשות איתו היכרות. הוא בירר למי הכוונה, ובשובו לארץ הלך להיפגש עם בחור ישיבה בשם זושא וילימובסקי.

התברר כי לא לחינם שמעו של אותו בחור מגיע מעבר לים. זושא היה בעל מרץ בלתי נדלה. הוא ייסד בית ספר לבנות, ארגוני צדקה, שיעורי תורה לנשים, הדפסת ספרי קודש, וכל זאת בתקופה שבה בקושי היו אנשים שפעלו בנושאי יהדות בארץ ישראל. בשנת תש"ט נתבקש מהרבי מחב"ד להקים שכונה עבור אנשי חב"ד, והוא התיישב יחד עם 13 משפחות בשכונה ערבית נטושה בשם "ספריה" אחרי תחנת הרכבת של לוד. לימים קם סביב יישוב זה כפר חב"ד המוכר.

אך מפני מה התעניין בו הרבי בהיותו בחור צעיר?

עלילותיו של זושא וילימובסקי אינן מתחילות בתל אביב. הוא היה בנו של רב העיר סלץ שבפולין. עם הכיבוש הגרמני של פולין, ברח זושא לליטא, ושם נכנס לישיבתו של רבי אלחנן וסרמן בברנוביץ'. עם התקדמות הגרמנים לתוך ליטא, ברחו בחורי הישיבה לעיירה סמילצ'וק. גם שם לא נח זושא ולא שקט: הוא רחרח ובדק את המתרחש, וכאשר מצא סימנים להתקרבות הגרמנים – הודיע לכל היהודים בעיר, מבית לבית, על הסכנה. רובם אכן הצליחו לברוח הלאה.

בהמשך נדודיו נתפס ע"י הנאצים והוכנס לגטו לידא, שם פגש את ידידו, דוד גרשוביץ, שותפו לספסל הלימודים בישיבת ברנוביץ'. יחד הם ברחו מן הגטו, אך שוב נתפסו על ידי הנאצים, והוכנסו למחנה עבודה. המחנה היה איום ונורא באכזריותו, כמו כל מחנות העבודה הנאציים, אך שני החברים הגו בבריחה כל הזמן. הם ידעו כי הישארות שם פירושה מוות, אך ידעו גם כי בריחה היא סיכון גדול של מוות. בסופו של דבר ביצעו גורל הגר"א, ועלה בידם הפסוק "ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר", והם ראו בכך סימן טוב. למחרת עם צאתם לעבודת חטיבת עצים ביער, כיוונו הם את הזמן של חילוף המשמרות, ופרצו בריצה לעומק היער. עוד לפני שהשומרים שמו לב – הם כבר היו רחוקים. קודם לכן בירר זושא היכן מצויים הפרטיזנים, והם אכן הצליחו להצטרף לפרטיזנים. לשם כך נאלצו להוכיח יכולת צבאית, שאותה אלתרו בתושייה. הם היו יוצאים לפשיטות, ונלחמו בגרמנים. "הרבה גרמנים הרגנו" סיפר זושא לעת זקנתו. באחת הפשיטות האלו נורה זושא ברגלו, אך שרד בחסדי שמים. עיקר מאמציו היו להצלת יהודים מציפורני הגרמנים,  וגם בכך הם הצליחו. בתוך כל אותם מיליונים שנהרגו, היו יהודים שהתהלכו בצילו של שומר גרמני אכזר, ולפתע כדור פילח את ראשו של השומר. שני הפרטיזנים היהודים הציצו מתוך היער, וסימנו ליהודי: אתה חופשי, בוא אלינו!

זושא סיפר: "גרנו מתחת לעצים ובלילות היינו מתכסים בבד. בימי החורף הקרים היינו מתעוררים בבוקר, מנערים את השלג מהשמיכה וממשיכים הלאה. בתקופה מאוחרת יותר, כרינו באדמה מחילות קטנות – שנקראו 'זימלנקות', בתוכן היינו חיים ולנים". פעם אחת חלה ידידו, דוד גרשוביץ, בקדחת, ופרפר בין חיים למוות. זושא חפר עבורו בור שבו יוכל לשהות ולהתחמם, והכין לו משקה רותח שוב ושוב, עד שהבריא,  ושני הידידים חזרו להילחם בגרמנים.

לכבוד פסח תש"ג ניקו הפרטיזנים היהודים את כל החמץ שנשאר (לא היה הרבה...), העמידו דוד על האש ובישלו אוכל כשר לפסח, והצליחו להכין גם כמה מצות חרוכות, וכך חגגו את ליל הסדר.

הימים האחרונים של המלחמה היו הקשים ביותר. רבים מאלו ששרדו את כל שנות המלחמה, נקלעו לידי הגרמנים הנסוגים והמשתוללים בלי לדעת מה הם עושים, ונהרגו. באותם ימים ברחו זושא ודוד ממקום למקום. כאשר דפקו על דלת בקצה כפר, התברר להם כי במקום מתגורר רבי אברהם ישעיה קלפ, לימים האדמור מנדבורנא בארץ ישראל. הוא הסתיר אותם בביתו עד סיום המלחמה.

אחרי המלחמה עלו לארץ ישראל, ונכנסו ללמוד בישיבה, אבל עדיין, בלי להירגע אפילו ליום, זושא פעל והפעיל בהפצת תורה ללא הפסקה, וכך הגיע שמעו לאדמו"ר מחב"ד. הוא מצדו הפך לחסיד חב"ד, ומגדולי עסקני החסידות בא"י. הרבי היה מכנה אותו "הפרטיזן שלי", והסביר: פרטיזן אינו מביט ימין ושמאל. הוא עושה מה שצריך, גם אם לא לפי הספר. פעם נתן לו בקבוק משקה, ואמר: "תחלק זאת לכל הפרטיזנים שבארץ ישראל".