זה לא פוטוגני, אבל זה הופך אותך לחזקה מהחיים

בום, טרח, זה קורה.

ניסית כבר שעתיים לשמור על סבר פנים יפות, חייכת לילדים אף על פי שהנפש שלך סערה בפנים, אמרת בקול חוצב להבות אש שאת הופכת להיות אמא רגועה, כי את ממש מפחדת לא להישמע כמו השכנה שמרעידה את הבניין בקולות אימים, הבטחת בקול צורה ולשון שזהו זה.

את לא כועסת אחרי צהריים על הגוזלים הרכים שלך ולא יוצאת מהכלים.

ובסוף זה קרה.

זה התפרץ לך מהגרון כמו בלי שליטה ויצא החוצה.

בלי יכולת לחזור חזרה.

אז את יושבת שם, מובסת, על הספה.

פוגשת את הכישלון שלך.

אולי עולות כמה דמעות של ייאוש בעיניים,

אולי את מרגישה שזה בלתי אפשרי בשבילך.

אולי זה מרגיש לך כמו סיפור מכור מראש.

ברור, ככה נראה הרחוב היום בחוץ.

הכל נוצץ, הכל מצליח, וכל מנטורית מספרת לך את סודות ההצלחה שלה ואיך היא הצליחה בחיים.

זה לא פוטוגני לדבר על זה שלפעמים אנחנו נכשלים, אז מחביאים את זה עמוק בבוידם ומזהירים לא לגלות לשכנים.

אבל זאת האמת.

כולנו נכשלים, כולנו נופלים, כולנו מוגבלים, כולנו אנושיים. אם נודה בכך ואם לא.

וזה בסדר, זה בסדר גמור.

יותר מכך, רק על ידי הכישלונות שלנו אנחנו מצליחים לצמוח, להיות טובים יותר וחזקים יותר ממי שהיינו אתמול.

אז אהובה, אל תפחדי ליפול. כל תינוק נופל כשהוא לומד ללכת.

אין דבר שלם יותר מלב שבור, זאת אמת לאמיתה.

השברים הופכים אותנו לאמיצים יותר, לאנושיים יותר, לענווים יותר.

תבדקי את זה עכשיו מול עצמך, מול אתגר שאת מתמודדת איתו.

הוא יכול להצמיח אותך?

איך תיראי כשתעברי אותו בהצלחה?

אז איך עושים את זה? איך קמים חזקים יותר מהכישלון?

קודם כל נותנים לו מקום. נותנים לדמעות שלך להיות, נותנים לאכזבה מקום. נותנים לכאב שלך ביטוי. מגיע לו. מגיע לך.

אבל אחרי שתתני לכאב מקום - אל תשכחי לקום בסוף ולהסתער בתשוקה חדשה לחיים טובים יותר, מלאים יותר, מחוברים יותר.

אל תשכחי להסתער עליהם מחדש ולגדול חזקה, בכל הכוח שרק אפשר. 

אביטל אוחיון היא מטפלת במוסיקה M.A, מומחית לבניית חוסן פנימי ומייסדת בית הספר לאימון טיפולי בשילוב אומנויותmitchaberet@gmail.co