את מי אפשר להאשים? אוףףףף! נדמה לי שאת אף אחד!

דבר אחד חסר לנו בכל הקורונה הזו: אין לנו את מי להאשים!

תודו שזה מרגיז.

אי אפשר להאשים את המחבלים, אי אפשר להאשים את המדינה, אי אפשר להאשים את השכנים, את הבעל או את הילדים.

צריך פשוט לבלוע את הגלולה בשקט.

כשאנחנו מאשימים אחרים – יש לנו על מי להוציא את הקיטור. יש לנו במה להיאחז: "הוא עשה לי, הוא לקח לי, בגללו זה קרה, הוא תמיד נגדי!".

כשאין מי להאשים – אנחנו נשארים עריריים, גלמודים, נבוכים והמטען העגום בתוכנו.

מצד שני, כשאין מי להאשים – פתאום אנחנו עושים יד אחת בינינו לבין עצמנו.

פתאום במקום לחשוב איך מגדפים אחרים, איך נלחמים, איך מחזירים או איך נוקמים – אנחנו נותנים יד זה לזה (טוב, זה רק לשם המליצה, זה הדבר האחרון שנעשה במציאות העכשווית) ובונים יחד בנייה משובחת.

ראו כמה טוב, ראו כמה יופי, ראו כמה חדווה ויצירתיות יוצאים תחת ידינו כשאנחנו כולנו איננו אחד נגד השני, אלא אחד עם השני. יחד, בחבורה אחת.

במצב כזה, לא פלא שהחתונות, על אף שהן דלילות כל כך – יוצאות שמחות ומרנינות כל כך,

לא פלא שאיש לא מתרגז על שפוטר מעבודתו – כי זה ברור כל כך פתאום.

ברור לגמרי שאין לימודים, אף על פי שזה ערב פסח וממש לא זמן לבלגן בבית.

אם אנו רוצים להביא לשקט ולשלווה בביתנו – אנחנו זקוקים לאחווה! אנחנו צריכים למנוע חיפושי אשם.

בבית שלנו לא מחפשים מי אשם.

בביתנו לא מדברים על אשמה.

אפילו הרצפה לא אשמה שהקטנצ'יק קיבל מכה (אז אל תחזיר לה).

כשאין אשמים – הילדים מתגברים את הכוחות לא נגד מישהו, אלא בעד.

לא  מגבשים דעה איך להחזיר, לגדף, להילחם, לנקום, אלא איך לגרום לכך שהשלווה תשוב לשרור ושהשלום ישכון בבית.

דבר אחד חסר לנו בכל הקורונה הזו: אין את מי להאשים!

תודו שזה מבורך.