הרמ"ק, מגדולי המקובלים, נותן עצה מעשית: כך נדמה לבורא עולם

רבי משה קורדוברו בספרו המופלא "תומר דבורה" מסביר את 13 מידות הרחמים של הקדוש ברוך הוא, ומבאר כיצד אפשר לדבוק בבורא, על ידי הליכה בדרכיו.

הפסוק במיכה: "מי קל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא", מכיל את 13 מידות הרחמים של הקב"ה.

לביאור המידה השלישית "ועובר על פשע", לחצו כאן. 

את המידה הרביעית, "לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ", מסביר הרמ"ק באופן הבא: "הִנֵּה הַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה, לוֹמַר: 'מָה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבַי, שְׁאֵר בָּשָׂר לִי עִמָּהֶם', שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּבָּ"ה, וְקוֹרֵא לָהּ בִּתִּי, אֲחוֹתִי, אִמִּי, כִּדְפֵרְשׁוּ ז"ל (שיר השירים רבה סוף פ"ג), וּכְתִיב (תהלים קמ"ח, י"ד) 'יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ', מַמָּשׁ קֻרְבָה יֵשׁ לוֹ עִמָּהֶם וּבָנָיו הֵם".

כיוון שבני ישראל נחשבים כבניו וכקרוביו של הקב"ה, בעת שהם מצטערים – גם הוא מצטער עימם. ממשיך הרמ"ק ומסביר כי זו הכוונה במילים 'לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ'. כה דבריו: "לְשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר. וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ, וּמָה אוֹמֵר: 'אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי', כְּדִכְתִיב (ישעיה ס"ג, ט') 'בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר'...  וּכְתִיב (שופטים י', ט"ז) 'וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל', לְפִי שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל צַעֲרָם וּקְלוֹנָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ".

הרמ"ק ממשיך ומסביר כיצד עלינו לדמות לבורא עולם: "כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד, יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוָה... וְכָל זֶה מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם".

זוהי כוונת רבותינו במסכת ברכות: "עַל הַנִּמְנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו, מְקַבֵּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, מֵאָה מַמָּשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲשָׂרָה הֵם כְּלוּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, הֲרֵי הֵם עֶשֶׂר פְּעָמִים עֲשָׂרָה – הֵם מֵאָה, הוּא יֵשׁ לוֹ שְׂכַר מֵאָה". ממשיך הרמ"ק: "וְכֵן מִטַּעַם זֶה יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה (שבועות, ל"ט), מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ, וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד פּוֹגֵם עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ, נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו, אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר זֶה עִם זֶה".

במה נוגעים הדברים אלינו? "וּלְכָך רָאוּי לָאָדָם לִהְיוֹת חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חִבֵרוֹ, וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ, וְכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא – הוּא מַמָּשׁ. ומִטַּעם זֶה נִצְטַוִּינוּ (ויקרא י"ט, י"ח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּבָּ"ה רוֹצֶה בִּגְנוּתוֹ וְלֹא בְּצַעֲרֵנוּ, מִטַּעַם הַקֻּרְבָה, אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ, וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר, אוֹ בְּאוֹתָהּ טוֹבָה".