טורים אישיים - כללי
ריקנות תרבותית
הסכנה הגדולה ביותר המאיימת עלינו אינה במעשי הטרור, אלא בריק התרבותי המביא לגילויי בהמיות ממש ברבים מדי ממיגזרי חיינו
- מעריב / אמנון דנקנר
- פורסם י"ט חשון התשע"ד
האם מותר לגנוב כמה דקות מהדיון העקר למדי בנושאי הטרור ומה לעשות איתו (אין פתרונות קסם, אה, כן), כדי להתעכב על משהו שהיה כאן לא מזמן הנושא המרכזי ליומיים-שלושה עד שנשכח מהלב בשטף המאורעות? לפני כמה ימים סערו כאן הרוחות על רקע מה שקוראים ''האלימות בבתי-הספר'', בעצם אלימות הנוער בכלל, בעצם לא רק האלימות אלא התחושה של פראות ופריעת כל סדר אצל הנוער.
היה מאמר מעניין ב'גלריה' של 'הארץ', שתיאר את המצוקה של התיאטראות. מצד אחד הם מרוויחים הרבה כסף מהצגות מיוחדות לתלמידים, או ממכירת כרטיסים מאורגנת לתלמידים יחד עם קהל רגיל. מצד שני, התלמידים, הרבה פעמים, מתפרעים, צועקים, צוחקים בקול היכן שהשאר מזילים דמעה, ובכלל משתוללים.
כלומר, לא רק אלימות. מדובר באופן כללי בפראי אדם קטנים. (מאמר נוסף פורסם בידיעות אחרונות שלשום, ובו טענו חברות דן ואגד כי נגרמו לאוטובוסים של החברה נזקים בגובה מיליוני שקלים מוונדליזם של בני נוער הנוסעים בתחבורה הציבורית).
מה לעשות?
אמנון רובינשטיין הגיב על כך במאמר שבו קרא להחזרת המשמעת לבתי-הספר. זה הגיוני ונחמד, רק שזה מצלצל מעט שטחי וחלול. משמעת? בתי-הספר אינם מחנות טירונות ואי-אפשר לקבל אליהם תלמידים ולמשמע ולמשטר אותם במשמעת קשוחה, איומים ועונשים.
ממילא מותר לשאול גם איך מערכת חינוך שלמה שלא הצליחה להצמיח מעצמה משמעת כמכשיר הכי בסיסי של חינוך, תייצר פתאום את אותה משמעת נכספת בפקודה. יביאו רס''רים מצה''ל? יטילו עונשי גוף של המאה ה-19? היעדר המשמעת בבתי-הספר אינו המחלה אלא הסימפטום שלה.
המחלה עצמה, מסוכנת, מפוררת, מנוונת ומצמיחה עשבים שוטים ביבול ענק, לא תבוא לכלל החלמה אם יטפלו רק בסימפטום. זה מועד לכישלון. בינתיים זה נמשך: המחלה מרופפת עד כדי היעלמות את המשמעת, התלמידים נוהגים בפראות, הפראות מביאה לאלימות ובתי-הספר כבר הפכו מזמן, אף הטובים שבהם, למקום רווי סכנות. בדרך-כלל זה נגמר בתיגרות אגרופים ומעשי בריונות וסחיטה, לעתים נשפך ממש דם.
היחס למורים פאמיליירי במקרה הטוב, חסר כבוד ואף מבזה במקרים הפחות טובים. המורים כבר התרגלו לתפקד באווירה הזאת ולהפיק ממנה, חצי מיואשים, את המיטב. מאשימים את הבית, הרחוב, התקשורת, הפוליטיקאים והטלוויזיה רוויית האלימות, אבל כל זה גם הוא אינו אלא קצף על פני המים. המחלה האמיתית היא הריק התרבותי שבו נאלצת מערכת החינוך לתפקד.
הריק התרבותי הזה זהה יותר מדי פעמים עם הריק התרבותי שפוגש התלמיד בבית. יחד הם מתחברים לחור שחור שהוא הפצע התרבותי האמיתי של החברה שלנו ושבגללו, בתהליך איטי אך בטוח, החינוך בישראל פושט את הרגל מהרבה בחינות.
