כל התכנים של איה קרמרמן / בשבע

הוא מתעורר אחרי שנעשה כבר החיבור, כשהרגש כבר מתערבל בבטן גם כשהמקרה רחוק ולא שייך אלינו. בגלל שזה לא הגיוני להיות נסער כל כך ממשהו שלכאורה לא שייך אלינו

על כל אלו יש לומר תודה, כי כל אחד מהם הוא ילד שלו יתברך, עם החיבור המיוחד לו. תקשיבו לזקנה: אצל רבי שמעון כולם נחשבים לבנים. גם אלה שבא לנו לשרוף

מה הם היו נותנים בשביל לשמוע עוד פעם אחת את קולם, לתת להם עוד "אני אוהבת אותך" של פעם אחרונה? ואני זכיתי. שתינו בריאות, ברוך השם, ויכולתי לדבר עם אמא שלי כרגיל

בפעם הבאה שסיפרתי אותו, ביקשתי לסדר את הפאות. הוא תפס אותן, כיסה בידיים הקטנות שלו את אזור האוזניים והתחיל לצרוח: "אני רוצה פאות! אל תגזרי לי את הפאות!". באותה שנייה, כל ימי השואה בבית הספר עברו לנגד עיני

העולם מדבר אלינו ללא הפוגה. יש לו הרבה מה להגיד, לעולם הזה. אנחנו שומעים אותו לפעמים צועק אלינו, עלינו. לפעמים הוא לוחש, בדרך כלל עצות אחיתופל

כל עוד את נותנת לי מקום אני חוגגת. לא יודעת מי הפך אותך לדאגנית כזאת, אבל את מה זה מפנקת אותי. אני מרגישה שיש לי מקום של כבוד בלב ובמחשבות שלך

איה קרמרמן התפלאה כשלא ראתה את עצמה ברשימת 50 הנשים המשפיעות. אותה, ואת כל שאר האמהות

סיפרתי לילדים סיפורים ממלחמת המפרץ, והודעתי להם שבעוד 20 שנים, בעזרת השם, נשב בשולחן השבת ונדבר על שנת הקורונה. שאלתי אותם: מה תרצו לספר אז?

אז מתוך ההתבוננות ומתוך ניסיון של 26 שנים, אני יכולה להגיד שהחיבור בין נישואין לאלימות הזוי ומחריד כמו להגיד למישהו שטס לחו"ל "איזה שיר אתה רוצה שנשמע בלוויה שלך? כי אתה יודע, המטוס יתרסק"

השבוע הבנתי שבלי משים, הגעגוע לא רק נמחה אלא השאיר חלל שהפך לבור ריק אין בו מים. כזה שנכנסו אליו נחשים ועקרבים

השלנו את המסכה הטבעית והחלפנו אותה במסכה כירורגית. כשהאחרונה תוסר, נישאר עם אמת שפרושה לנו על הפנים, חושפת את דעותינו האמיתיות

אחרי חיפושים אחר המקום האידיאלי שבו אוכל להתחבר בניחותא אל השם, נראה לי הגיוני שהמילים שלי ישוגרו אל החלל שבו אני נמצאת רוב הזמן - במטבח. יש לי בלטה אחת, בדיוק באמצע

אני מודעת לכך שאולי המילים שלי לא קלות לעיכול, ובשביל מי מאיתנו הן עלולות לשקף כפיות טובה. ובכל זאת, אני יודעת שאני לא לבד במערכה ושאני מתארת את מה שמרגישות אלפי נשים. אני יודעת שאחרות כמוני יקראו ויחושו הקלה

מדי פעם השם שולח עידוד: כשהוא שומר במיוחד בשבילי את השמלה שחמדתי, אחרונה במידה שלי, ביום האחרון של הסייל. כשאני מוצאת על רצפת האוטו מטבע של חמישה שקלים לעגלת הסופר, או כשחניה מתפנה לי ברחוב הכי סואן

הדור שלנו הוא לא זה שהמציא את השיטה. אפילו בני ישראל, פוסט יציאת מצרים, נכשלו בהכרת הטוב. ברגע הראשון שצצה בעיה, הם התלוננו וכספו לקישואים ולאבטיחים

זה לא שהחברים שלנו לא נורמליים, אבל נכון שלכל אחד מהם יש סיפור חיים מלא בהשגחה על סף מעשיות חסידיות. גלגולי החיים של כל אחד מהם מספיקים לחמישה אנשים

מסתבר שהייתי צריכה לשמוע לעצתי שלי. מהשיחה הזאת יצאתי חומוס. עכשיו אני רק מתפללת להיות זבוב על הקיר בשיחת המסקנות של ליבי מהתפילה ותמר מהתורה

אמן שלא יירשו את השריטות שלי. את החרדות שלי. את הצער שמלווה אותי, אפילו שחשבתי שנפרדתי ממנו. אמן שלא יצעדו את הצעדים שלי, שהיו קרובים לתהום

היום אני מבינה שלא רק בעלי תשובה צריכים להיות אג'יליים. להיות בעל אמונה, באופן כללי, דורש מאיתנו זמישות מחשבתית (ולא, אלה לא שגיאות כתיב)

היום החטף חי לצדי. דואג שלא אזנח אותו אחרי כל שנות החברותא. בכנות, החטף הזה קבע את מהלך חיי, לפחות ב־17 השנים האחרונות