איה קרמרמן

איה קרמרמן: כמה טוב שאני יכולה לומר "אני אוהבת אותך"

מה הם היו נותנים בשביל לשמוע עוד פעם אחת את קולם, לתת להם עוד "אני אוהבת אותך" של פעם אחרונה? ואני זכיתי. שתינו בריאות, ברוך השם, ויכולתי לדבר עם אמא שלי כרגיל

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

הקטנה חזרה הביתה והסבירה שהמורה סיפרה להן על רבי עקיבא, שהיה פעם רועה צאן פשוט וחזר בתשובה, על גדולתו ועל סופו הקשה, כשפרחה נשמתו באחד. כמה שונה הגירסא דינקותא שלי מזו של הבת שלי, חשבתי. לבושתי, בילדותי אולי היה לי קצה של חוט אודות המושג "שמע ישראל". ידעתי שאלה המילים האחרונות שנשמעו מפיהם של מיליוני יהודים שנרצחו באינקוויזיציה ובשואה. אבל פרט לצמד המילים, שהיה מפורסם דיו כדי להסתנן מבעד לחומת החילוניות הבצורה, לא ידעתי כלום. גם לא את סוף המשפט.

כנראה שהסיפור עשה את שלו, והקטנה החליטה ללמד את הבא אחריה איך לומר קריאת שמע שעל המיטה. כשהם התאמנו היא הסבירה לו שהוא חייב להגיד את המילים בקול ואז בלחש. אם אומרים בלב, בלי להזיז את השפתיים, זה לא תופס. בלי סיבוכים מיותרים היא הסבירה לו עולם שלם של עומק. לקול שלנו, לדיבור שלנו, יש משמעות. הם נותנים תוקף למחשבות ולהרהורים. כמו שקול השופר בוקע רקיעים וממיס דינים, כך הקול שלנו, גם החלש והלוחש ביותר, נצרך כדי לקבל על עצמנו עול מלכות שמיים, בין אם זה נעשה בפעם הראשונה בגיל 28 ובין אם זו הפעם האחרונה.

 

המילים היפות ביקום

בשבוע שעבר, בבוקר יום הזיכרון, קיימתי עם אמי את שיחת הבוקר הקבועה שלנו. שום דבר מיוחד, חוץ מהיום המיוחד שבו התרחשה. יום קשה, עצוב. שאלתי לשלומה של גבי, חברתה של אמי, שהתאלמנה מבעלה שאול במלחמת יום הכיפורים. בכל שנה, דקה לפני הצפירה, הן מדברות. שיחה של דקה. דקה שמכילה אהבה, חברות וגעגוע שלא חלף. כשסיימנו לדבר אמא שלי נפרדה ממני ואמרה: "אני אוהבת אותך, בת שלי. אני אוהבת את כולכם ומחבקת אתכם". על פניו השיחה הזאת התקיימה אלפי פעמים, אבל אחרי שניתקנו, בלי כל הודעה מראש, התרגשות והודיה הציפו אותי והתחלתי למרר בבכי. ישבתי על הכיסא הנמוך של הילדים במטבח ולא הצלחתי להירגע. התקרב אליי הקטן, ליטף לי את הלחי ונישק את הדמעות, מה שכמובן גרם לי לבכות רק יותר.

אני בת 44, בטוח שמעתי מיליון פעם את אמא שלי אומרת שהיא אוהבת. זה לא מפתיע, לא זר ולא חדש לי. אבל דווקא הפעם הזאת פירקה אותי. בשבועיים שבין יום השואה ליום הזיכרון אנחנו זוכרים שחיים בינינו עשרות אלפי אנשים שחולמים להגיד ליקיריהם שהלכו לעולמם "אני אוהב אותך". מה הם היו נותנים בשביל לשמוע עוד פעם אחת את קולם, לתת להם עוד חיבוק אחד, עוד "אני אוהבת אותך" של פעם אחרונה? ואני זכיתי. שתינו בריאות, ברוך השם, ויכולתי לדבר עם אמא שלי כרגיל. זכיתי לשמוע את המילים היפות ביקום.

לאהוב מישהו זה להיות במצב של פתיחות, נתינה וחשיפה. זו החלטה לא פשוטה, זה להיות מוכנה להיפגע. זו הידיעה שכשאדם נוסף הוא חלק מהחיים שלי, הוא יכול להסב לי אושר או עלול לגרום לי כאב. כמו שלהבדיל אמרה השבוע אליזבת מלכת אנגליה ממרומי התאלמנותה בגיל 95: "כאבי האבלות הם הסכנה שלוקחים כשאוהבים". לרוב בחיינו, במערכות היחסים עם הקרובים לנו, אנחנו מסתפקים במעשים. מעשים שלדידנו מראים ומביעים יותר מכל מילה אהבה מה היא. אז מה באמת רע בהסתפקות במעשים? למה צריך להגיד? אולי זה מביך אותי או את נשוא אהבתי? למה להגיד את הברור מאליו? מה כל כך מיוחד במילים האלה?

בספרו "זכו שכינה ביניהם" כותב הרב נחום דיאמנט על זוג הורים שהבן המתבגר שלהם ברח מהבית. הוא ייעץ להם שבפעם הבאה שהילד מתקשר שלא יצעקו עליו, לא ישאלו אותו היכן הוא ולא יאשימו אותו בחוסר השינה שלהם ובכמה שהם מודאגים. "פשוט תגידו לו שאתם אוהבים אותו ומתגעגעים אליו". למורת רוחם ההורים עשו כעצתו, ואכן בפעם הבאה שהנער צלצל הם שפכו באוזניו מילות אהבה. יומיים אחר כך הנער שב הביתה. למה? האם הוא לא ידע שההורים שלו אוהבים אותו? הוא ידע, אבל הוא היה צריך לשמוע. הוא היה זקוק למילים, לגושפנקה הזאת, שתרכך את לבו לשוב.

לפעמים דווקא במערכות האינטימיות ביותר עלול להיות ריחוק שגורם לכל צד להתבצר בפינה שלו. מעשים יכולים להתפרש באין סוף דרכים. אני עשיתי דבר שהתפרש בצידו השני של המתרס כהפך הגמור מכוונתי. כל יועץ זוגיות והורות יעיד על כך שפה קבור הכלב. אבל אין דרך לפרש בשני אופנים את המילים "אני אוהב אותך". יש להן פירוש אחד. של רצון להתקרב, להכיל, להתחבר. אלו מילים מרפאות. כל אחד מאיתנו יודע את האמת: מסרון מלא לבבות באמצע היום זה דבר שמפיח חיים חדשים גם אחרי 22 שנות נישואין. למה זה קורה? כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. כי מילות אהבה מעניקות ממד נוסף של פתיחות ופגיעות. הן נותנות תוקף נוסף לרגש ולנתינה. כששומעים מילות אהבה זה מרגש, זה מעורר, זה פותח מחדש. זה עוזר לנו לא להתבלבל ולדעת, בלי צל של ספק.

 

להיות פשוטה כמו הילדה

רבי נחמן אומר שצריך לדבר עם השם. לא בלב, בקול. גם לזה יש משמעות מיוחדת. להוציא את המילים מהפה, ממש כמו שמדברים עם בשר ודם, אפילו שהשיחה היא עם בוחן כליות ולב. יש רגעים שאני חושבת שאני פחדנית מדי מכדי שהאוזניים שלי ישמעו את שהלב חומד והפה מדבר. אז אבא, תן לי להיות פשוטה כמו הילדה שלי. עזור לקול שלי לתת תוקף למעשים שלי ולהפוך אותם למצוות. עזור לי להתכוון כששפתי נפתחות ופי אומר תהילתך או מקבל עול מלכות שמיים. עזור לי לא לפחד להגיד בקול "אני צריכה ממך", בין אם זה ממך יתברך ובין אם זה מהסובבים אותי. ועזור לי בתקופה הזאת של השנה, שבימים ההם בזמן הזה גרמה לשנאה והכחדה, לקבל על עצמי מצוות "ואהבת לרעך כמוך". תן לי להתקשר ופשוט לומר "אני אוהבת אותך".

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".

 מתנות בעולם הילדים בלי הגרלה לכל מנוי שנתי: מארז ספרי אפרת ברזל + חודשיים חינם:) לחצו כאן להצטרפות >>>
תגיות:איה קרמרמןאהבה

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה