כל התכנים של איה קרמרמן / בשבע

אני מתחברת לזה מאוד - סור מרע ועשה טוב. אין פה הפחדה או תמונות קשות לצפייה. אין פה אחריות גלובלית מייאשת. יש פה משהו פשוט, קרוב לעצמי, כמו שאנחנו אוהבים. רק לנקות ולחזק את הגוף

אני רחוקה מלהיות יוסף הצדיק, שראה את דמות דיוקנו של אביו בחלון, אבל אני זוכרת על בשרי הכרת הטוב עצומה לאמא שלי, על ששלחה אותי להגשים חלום במרחק כמה טיסות מהבית. היא מנעה ממני לעשות שטויות

"אנחנו לא מלמדים פלורליסטיות. אנחנו אשכרה מיישמים, חיים בטולרנטיות, אהבה וכבוד הדדי. אז אותי הם שונאים? למה? כי אני מאמין במשהו אחר מהם? עד היום לא האמנתי שקיים דבר כזה, שנאה כזאת, אבל היום זו הפעם הראשונה שהרגשתי אותה על בשרי"

הקטנה חזרה מהגן וסיפרה בהתלהבות שהסבא של הגננת נחמי מסיים את הש"ס. כשבעלי סיפר לה שגם הוא מסיים מסכת, העיניים שלה נצצו. היא ידעה שהוא חלק ממשהו גדול, גם אם היא לא ממש מבינה מה הוא

אז על מה הצעקה? בעיני היא על שורש הבעיה, על מה שיצר את העיוות. הוא מוכר לי. הניתוק שלי מהמשמעות האמיתית של חנוכה

כולם רוצים להיות כוכבים, גם אלו שטוענים שלא. העולם מנותב לשם ובגדול. אבל פתאום, במסיבה של בנות כיתה ז', עולם הפוך ראיתי. עולם של תום. עולם זך מכל השפעת מדיה ופרסום. בעיני זה היה קסום לראות אותן

אולי יש מקרים שבהם אנחנו חושבים שאנחנו טובים, חרוצים או מוצלחים מאחרים, אבל זה לא באמת כי אנחנו כאלה. זה רק כי השם מרעיף עלינו מתנות חינם

ההורים שלנו היו אוכלים ארוחת בוקר בבית. אנחנו, לעומתם, קיצרנו את תולדות הזמן, היינו עוברים במכולת ולוקחים שוקו ולחמניה לדרך. היום, את מקום ארוחת הבוקר המסורתית החליפו דגני הבוקר

לכל אלו שמתחבטים אם לזרוק את השכל ולהפוך להיות הורים שוב, לכו על זה. כי יום אחד הטירוף ייגמר וגם אתם תזכו לראות את הילד שלכם מקבל עול מלכות שמיים מתוך שמחה ואמונה

כמה סיפורים כבר שמענו על אנשים שהתגלגלו לראש הפירמידה והתאהבו בנוף מהפנטהאוז? על כמה אנשים שמענו שזכו בבכורה והפכו את עורם, הכי הפוך מהמצופה ממנהיג?

"לא מתאבלים. אנחנו עדיין לא משפחה שכולה. אנחנו משפחה שבויה. אני אפילו לא פנויה לחשוב על האבל. קודם צריך להחזיר אותו"

הוא ציפה לשמוע אולי קיטור יוצא, או איזו נימת באסה. אבל סבא, כמנהגו בפשטות, אמר: "אולי אני טועה והם צודקים? אני באמת לא יודע"

מי שלא מעוניין במתנות, שלא יאכל. זה בסדר. עוד לא היה ילד שמת מרעב בבית מלא כל טוב. לעומת זאת יש יותר מדי ילדים עם בעיית עודף משקל

השנה החלטתי להפוך את חברבורותי ואת עורי, ולהפיץ טוב. החלטתי להתבונן על כל הטוב שהורדתם לעולם ולומר תודה

ההורים של בעלי נסעו לשם לחג, ובקונסטלציית יקום שבה אני לא חוזרת בתשובה (אמאל'ה, איזו מחשבה איומה) הייתי בשמחה מצטרפת אליהם. באותם רגעי תפילה, ידעתי בכל מאודי שאני מונחת במקום המושלם בשבילי

אנחנו מורגלים לשפוט את עצמנו לכף חובה, מענים את עצמנו על הנפילות שלנו, אבל מאידך לא מאמינים שחרטה, דיבור פשוט ותשובה מתקנים את מה שעשינו

הבעיה היא שיום אחרי כן, אנחנו חוזרים לעולם. לאותה עבודה ולאותם פקקים בלתי נסבלים בדרך. לאותם אנשים, נחמדים או פחות. העולם מחזיר אותנו למציאות שבהסתרה, וברגע אחד מתנפצת לנו הפנטזיה שהכול חדש

"אני ממש לא שם. אלול זה נורא גדול ואני מרגישה קטנה. לא מסוגלת. אין לי זמן או כוח. עמוס לי רגשית"

אני גרה בעיר הקודש. עוד לא קולטת. עדיין לא מסוגלת לחשוב על המקומות הקדושים שנמצאים במרחק נגיעה ממני. הזזתי את הגבינה שלי ואני מרגישה בענק את חוסר הנוחות שבדבר

אל תהיו מורים, תהיו מנהיגים. תנהיגו את הילדים לרגישות. תנהיגו אותם להתבונן באחר ולקלוט את הכאב שהוא מנסה להסתיר, כדי שיוכלו להושיט יד לפני שמבקשים את עזרתם