איה קרמרמן

הניצחון של איה קרמרמן על הנאצים: ילדים עם פאות לתפארת

בפעם הבאה שסיפרתי אותו, ביקשתי לסדר את הפאות. הוא תפס אותן, כיסה בידיים הקטנות שלו את אזור האוזניים והתחיל לצרוח: "אני רוצה פאות! אל תגזרי לי את הפאות!". באותה שנייה, כל ימי השואה בבית הספר עברו לנגד עיני

| ל' ניסן התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

האם בצפירה אנחנו עומדים כפופי ראש או זקופים?", זו הייתה כותרת הדיון ביום השואה בבית הספר שבו למדתי. האם עלינו להיות כפופים לאות הזדהות, או שעלינו לעמוד זקופים, עם הפנים למעלה, חסרי בושה, גאים, חזקים, מנצחים, ישראלים שלעולם לא יעמדו שוב שפופים וחלשים? מי משני סוגי היהודים הללו אנחנו בוחרים להיות? היהודי החלש, זה ששוללים ממנו כל פיסת צלם אנוש, זה שעומד בתור לתאי הגזים? או שאנחנו בוחרים להיות הגרסה המעודכנת של אותם מסכנים? האם אנחנו הצברים החזקים, החסונים, הבריאים, השזופים, אלו שלעולם לא ילכו כצאן לטבח?

לדיון קדם שיעור בנושא השואה, או כמו שאני מכנה אותו: ילדים יקרים, תכירו, אלו יהודים מהזן הגלותי שהיה נפוץ בתחילת המאה ברחבי אירופה הנאורה, ותראו מה קרה להם. המורות היו שולפות אלבום תמונות מאושוויץ, ובכיתה היה מוקרן פרק שואתי במיוחד של "עמוד האש". לא רק שלא חסכו מאיתנו תמונות מחרידות, שלא בהכרח מתאימות לנפשם של ילדים בני עשר, גם הסבירו לנו שכדי להבין מה קרה לעם שלנו שם, אנחנו חייבים לראות במשך שעות יהודים עירומים מהלכים בשלג. אם גם ילדים בגילנו עברו את זה על בשרם, אז הנפש שלנו יכולה לשאת את המראות הקשים. סיוטים בכיתה ג'? לא נורא. זה חלק מהחבילה שקיבלת כשנולדת יהודי.

כל היהודים בתמונות נראו אותו הדבר. במילה אחת: גלותיים. רזים, עייפים, חלשים, מנותקים. הגברים בעלי זקנים מדובללים, פאות, כיפות. הנשים עטופות שיער, לבושות בצניעות. ככל שהתקדמו בשרשרת החיול הנאצית כך בהדרגה הושלה מהם הזהות היהודית. אין סוף תמונות של מסירת מזוודות וחפצים אישיים, קבלת מספר במקום שם, הסרת הבגדים ולבישת הכותנות. תמונות מחרידות של גרמנים מצחקקים בעודם גוזזים פאות וזקנים של גברים חסרי הבעה.

שנים כעסתי על המסר האנטישמי הזה. שנים לא הבנתי איך זה הדבר היחיד שמערכת החינוך הממלכתית לימדה אותי על היהדות, למעט אולי ציורי החנוכיות בגן ומחברת חגים בכיתה א'. אתם בטח תוהים: מה, לא לומדים תורה? תנ"ך? אז כן, לומדים, אבל אתם יכולים לתאר את פסגות האושר, שמחת הלב והרהורי התשובה שחוויתי בשיעורי תנ"ך, כשמרים המורה הסבירה על עוד נביא שהתקוטט עם עוד עם כובש. כן, ילדים חילונים לא בדיוק ששים ללמוד פסוקים יבשים וחסרי משמעות בשבילם. שנים ששם העיר גלגל הילך עלי אימים. עונש לא מהעולם הזה, שאיכשהו שורד ועובר כסיוט מתמשך לדורות הבאים. רק בשבוע שעבר הסברתי לחברתי שירה ולבתה יעלי את סיפור המרגלים. כי מה אפשר להבין מ"כי עז העם היושב בארץ... וגם ילדי ענק ראינו"? כמה חבל שהמורות לא מקבלות חמישה חומשי "הפרשה מספרת לי" מנוילנים יחד עם תעודת ההוראה.

לבלוע את הצפרדע

לפני 12 שנים הבכור שלי נכנס לגן דתי. לא הייתי בשלה לחלוטין למהלך הזה, אבל הבנתי שהוא צריך לקרות. בתוך שבוע הוא ביקש כיפה וציצית. את הצפרדע הזאת היה לא פשוט לבלוע, אבל הבנתי שזה מה שצריך לקרות. בפורים, לקריאת המגילה, הוא ביקש להתחפש לחסיד. קניתי לו שטריימל קטן, הלבשתי אותו בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים שתקועים בתוך גרביים לבנות, ולשדרוג הלוק לקחתי שתי תוספות שיער שנשארו לי מימי הצילומים וחיברתי אותן עם סיכות לצידי הראש – והופ, יש פאות. כשצילמתי אותו הוא עמד ופשוט ליטף אותן בהתרגשות, כאילו הן שלו. ילד חסיד. חמוד. מתוק. תמים. יהודי. אמא שלי נחרדה. בבקשה תבטיחו שלא תגמרו ככה...

בפעם הבאה שגזרתי לו את השיער במקלחת, הוא תפס את אזור הפאות ולא נתן לי לגזור שם. סבבה, פאות קטנות וחמודות, עובר. צפרדע קטנה. לא נורא. גם בפעם הבאה הוא תפס את הפאות הקטנות והחמודות ולא הסכים שאספר אותן. כך גם בפעמים הבאות. כשהפאות התחילו לקבל צורה פחות חמודה וקטנה, בעלי תפס אותי לשיחה. מה הקטע? לא יודעת. הוא לא מרשה לי לגזור אותן, מה אכפת לך?

מה הוא צריך את זה? הקשה האיש. אל תשאל אותי. בוא תראה מה קורה כשאני מתקרבת לשם עם מספריים. בפעם הבאה שסיפרתי אותו, ביקשתי לסדר את הפאות. הוא תפס אותן, כיסה בידיים הקטנות שלו את אזור האוזניים והתחיל לצרוח: "אני רוצה פאות! אל תגזרי לי את הפאות!". באותה שנייה, כל ימי השואה בבית הספר עברו לנגד עיני. התמונות הקשות של גזיזת פאות וזקנים, הרי השיער המונצחים לעד כדי שלא נשכח מי היינו, חלפו לי מול העיניים. פתאום אני הפכתי להיות נאצי מקצץ פאות! לא הייתי מסוגלת. אני עדיין לא מסוגלת.

אז כששואלים אותי למה לילדים שלי יש פאות לתפארת, אני עונה: כי זה הניצחון שלי על הנאצים יימח שמם. על מה שחשבתי פעם שזה אומר להיות יהודי. על מערכת החינוך שהסבירה לי שזן היהודי הזה, שהלך כצאן לטבח, נכחד ואנחנו קמנו במקומו. תודה לך, מערכת החינוך הממלכתית. אחרי שנים עבר לי הכעס. אולי התכוונת לעקור אותי ולנטוע אותי מחדש נטולת שורש. אבל בטעות שתלת במוחי את הציור המדויק איך נראה יהודי ואיך אני רוצה שהבית שלי ייראה. תודה.

 

לחמניות כוסמין כפריות

אני מקבלת הרבה בקשות למתכון פשוט ללחמניות לבית הספר. אני מכינה לחמניות כוסמין, שהוא קמח בריא יותר מקמח מחיטה רגילה מלאה. יש בו פחות גלוטן, ולכן צריך ללמוד מה הן כמויות המים הנכונות לקמח שאתם משתמשים בו.

אני מכינה הרבה לחמניות, מקפיאה אותן בעודן חמות, ומוציאה דבר ראשון על הבוקר.

המצרכים הדרושים:

1 ק"ג קמח כוסמין 70% / ½1 כפות שמרים יבשים / 2 כפות סוכר חום / 1 כפית מלח / 3-½2 כוסות מים חמימים / 2 כפות שמן

אופן ההכנה:

מערבבים בקערה את הסוכר, השמרים וכוס מים, ומשהים כ-5 דקות להתעוררות השמרים / מוסיפים את הקמח, מלח וכוס מים נוספת ומתחילים ללוש. אם יש צורך מוסיפים בהדרגה עוד מים עד לקבלת בצק גמיש וחזק. אחרי ההתפחה הכוסמין מתרכך, כך שיש להיזהר לא להוסיף יותר מדי מים / מוסיפים את השמן וממשיכים ללוש כמה דקות. קמחים מלאים זקוקים ללישה ארוכה / עוטפים במגבת ומניחים להתפחה כשעה / מחלקים ל-16 כדורים. משטחים מעט כל כדור, מקפלים שלושה קיפולים, הופכים ומסובבים 90 מעלות, ושוב מקפלים. למעשה מקבלים בצק מגולגל בצורת מלבן. (מי שרוצה פשוט לגלגל - קדימה) / משטחים שוב, כדי שיתפח בצורה שטוחה, מעבירים לתבנית עם נייר אפייה ומניחים כמה דקות להתפחה שנייה / מכניסים לתנור מחומם בחום של 180 מעלות, תוכנית אפייה או טורבו, כ-23-20 דקות.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.3 (35 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים