איה קרמרמן

מעשיית התבואה המורעלת, המילים של אביב גפן, והבשורה שהגיעה מכנס הנשים של "צמאה"

אין פה קשר לרוצה או לא רוצה, יש פה את מציאות השם. במציאות שלו הוא החליט שאני לא באה לשבת. אם יש משהו שלמדתי בחודש הזה, זה שאני צריכה להיות בביטול

מה קורה למי שאין לו מזל של להיות בהודיה? אין לו מזור? אז יש. על זה נאמר: אופטימיות, למסוגלים. מוכח מחקרית שכשאתה משתדל לראות את הטוב שיש בחיים סביבך, אתה תמשוך את הטוב אליך

שלושה סיפורים שמלמדים אותי שכשמבקשים, השם עונה. אומנם התשובה שלו מסתתרת בתוך המציאות, אבל היא צלולה וחד משמעית, היא אומרת: אני איתך

כשכולם שרו את זה בלוויה הסתכלתי סביב. לרגע, ליאור שהאמין באמונה שלמה שהוא פלא חלחל לתוך כולנו וגרם לנו להאמין בעצמנו

"תראו את האבסורד, אני מציע לכם לעוף על עצמכם עמוד שלם ואתם מתווכחים איתי שאתם מוכנים לכתוב שורה?! אתם קולטים מה קורה פה?"

ואו. איך הרגשתי שקרנית. לפני דקה כתבתי טור על כף זכות, והנה שוב הניסיון נוחת לי בבית דקה לפני שבת. איפה הצדיק כשצריך אותו?!

"תגידי, את חיה בסרט? העולם שייך לצעירים", הפטירה לעומתי אחת מחברותי. עניתי לה שהצעירים בטוחים שהעולם שלהם, אבל כמו בדברים רבים, הם טועים בגלל יהירות אימפולסיבית

נשמתי עמוק. בגדול אני לא יכולה להצדיק את ההתנהגות הזאת. לא הייתי נוהגת באותה הדרך. אבל אולי בקטן אצליח? ניסיתי במחשבות למצוא כף, ואם לא כף אז כפית, ואם לא כפית אז קורט זכות

הרמתי אליך עיניים. המון. יותר מהיכולת שלי לספור. הרגשתי חסרת אונים, כמו אביון פושט יד, והבטתי אליך. שתושיע. שתלטף. ביקשתי משיח. אני מבקשת משיח

עוד לפני שחזרה בתשובה, איה קרמרמן חלמה להיות אמא, בניגוד לנשים שגדלה איתן. בראיון עם עדן הראל היא מספרת מתי היא הבינה שאימהות שווה יותר מקריירה בטלוויזיה. צפו

במוצאי השבת, כשכל הילדים התכרבלו במיטות, ידעתי. התפילות שלי לא רק נשמעו, אלא גם התקבלו. אולי בזכות רבי שמעון זכינו בנס הזה, ועכשיו נותר לי לבחור מחדש, להאמין

אני רוצה לבנות מחדש את הביטחון שלא אני ראש הפירמידה, אלא הוא. הסדר והבלגן, הברכות והקללות – כולם מאיתו יתברך. אני מבקשת להתמיד באמונה שזה בסדר להיות נטולת שליטה

אל תתייאשי, נאמר לי. יש קונספט כזה שקוראים לו תשובה. והתשובה הזו נבראה עוד טרם נברא העולם, והיא נחוצה לאדם יותר מחמצן, משמש וממים

את בחרת בדרך הזו. אין לי אפילו מה לומר. נכון, אני בחרתי. לכל בחירה יש ההשלכות שלה. אבל לומר את זה, זה כמו להסתכל על עץ מלא פירות ולהתעלם מהם, לבעוט בהם. לבטל אותם

הסתכלתי עליה, והלב שלי התכווץ. לא בגלל שהיא בכתה לי. בגלל העיוורון. הסתכלתי עליה. היא הייתה מכוסה בזהב וביהלומים נוצצים, והיא עדיין לא הצליחה לראות איך היא פותרת את הבעיות הכלכליות בחייה

בא לי זה אי באינדונזיה. בעברית יש הפועל "רוצה". אבל הילדים נתקעו עם חייב או חייבת. אני חייב לשירותים, אני חייבת מים. אני חייב מוצץ. חמוד כזה, נכון? אז לא

בצער אפשר להגיד שהתרגלנו לחיות עם הכאב הזה, השלמנו איתו. אבל זה לא אמור להיות כך. בקרוב ממש הכאב יוסר, המסך ייפתח והשכינה תחזור, ואז לא נבין איך יכולנו לחיות בהסתרה

עלי אתם סומכים? מה אני יכולה ללמד על תפילה? מה אני יכולה ללמד ילדה שינקה אמונה, שיונקת שבת, שעטופה בקדושה?

אהובים שלנו. אתם יודעים מה גורם לנו לא לישון בלילה? המחשבה שאתם עלולים לשכוח את שלמדתם. שתשאירו מאחור את ארגז הכלים. זה שמכיל אחריות, תבונה, רגישות, דעת