איה קרמרמן

"יש אין ספור סיטואציות שממש לא חשבתי שאגיע אליהן. אם בתחילת התשובה היו מראים לי סרט עתידי על חיי, הייתי אומרת שהתסריטאי לוקה במחלה פסיכוטית". טורה של איה קרמרמן

"לא נעים להגיד בפומבי. אבל אני קטנת אמונה. בעצמי. אני לא באמת יודעת מתי זה התחיל, או מי בדיוק טרח להאכיל אותי טיפין טיפין בחוסר אמון פנימי, למי היה מה להרוויח מכך, אבל זה חלק ממני"

"לכבוד המסקנה הזו, תליתי תמונה של הרב הרמן על קיר המטבח שלי. כדי להזכיר לי שנתינה גוררת נתינה. שמצווה גוררת מצווה. וזה השכר של אלו, לא הציפיה לקבלת תמורה. גם כשזה קשה ונדמה כלא פייר. וכשאני מצליחה לתת ללא תנאי, מתוך שמחה, באמת בלי לצפות לתמורה, אני מחייכת לתמונה של הרב הרמן, ונראה לי שהוא חייך בחזרה". איה קרמרמן בטור מומלץ

"לכל גיל היופי שלו, האהבות שלו, השמחות שלו, הכוחות שלו, ההתחדשות שלו. בכל גיל אנחנו יכולים להחליט להתחיל או לנטוע את עצמנו מחדש. האמת שקצת שכחתי שזה אפשרי ושבעצם עשיתי את זה בגיל 27, שכשהתחלתי הכול מבראשית"

"אם ברגע הזה, שהוא בין שינה והתפכחות, בין דעת לחלום, את יודעת למי מגיע הקרדיט ולמי יש להודות ועל מה. אם רגע לפני הבלגן של התחלת היום את מצליחה לעצור ולהודות בכוונת לב מתוך שמחה, בעיניי זו חזרה בתשובה"

"אני מתבוננת בשמיים, מחפשת אותו יתברך, שייתן לי סימן שהוא עדיין פה איתי. ואני מחכה ממנו לליטוף - כן, היית בסדר השנה. ראיתי אותך, משתדלת. משתדלת ונופלת, ושוב משתדלת לקיים את שהבטחת לי בתקיעת השופר"

דווקא באותה שנה, בסיטואציה המוזרה בבית כנסת של "הקבלה" בלונדון, הבנתי מה אני רוצה בשבילי ובשביל בעלי

"בכל פעם שאחד מילדיי מתחיל בית ספר אני חוגגת איתו כאילו זו אני. והשנה זו בתי, הבכורה בבנות, שנכנסה בפעם הראשונה לכיתה א'"

"אני לא מבינה מי הוא זה ואי זה הוא שהגה את רעיון החופש הגדול. נתחיל מזה שאני בטוחה שהוא גבר. שוב מחילה, אבל אף אישה פרקטית לא תשתף פעולה עם רעיון אווילי שכזה". איה קרמרמן בטור פרידה מהחופש

"מה שיש לי לומר הוא אל תפסיקו להתפלל, להתחנן, לחפור. ופתאום הזיווג יתגלה, פתאום הוא יגיע. כהרף עין. ואל תשכחו אחרי זה לפרסם את הנס". איה קרמרמן מרגשת

"כשהחברה שלי סימסה שהבן מאוד רוצה שהיא תעמוד לצידו בעת קריאת התורה, אז הם שוקלים לעשות זאת בבית הכנסת הרפורמי. באותו רגע נפל לי הלב והתגלגל לפינת החדר"

הצום יצא, ואני התחלתי לבכות בלי שליטה, בכיתי כי אם יש משהו יותר נורא מזה שהמשיח לא הגיע בתשעה באב, זו ההשלמה שבאה כל כך בקלות עם זה שהעולם כאילו חזר למסלולו הטבעי

איה קרמרמן מקדישה את טורה לאמה: "תודה שלימדת אותי איך קמים בבוקר מול השבר הכי קשה. תודה שאני יודעת בזכותך כמה יקרת ערך המילה אמא"

"אולי אני מסיימת את היום סחוטה לגמרי, אבל אז מגיע שולחן השבת, וחמישה גוזלים שרים לי אשת חיל ובאים לחיקי שאברך אותם"

"אין לך מושג מה זה לחזור בתשובה. כמה עורות נחש צריך לקלף, כמה כוחות נפש צריך כדי לומר "מודה אני". בכמה ביזיונות החזרתי אש, ובכמה ביזיונות שתקתי"

"האור הזה הוא כל כך עדין וכל כך מוסתר, שצריך להיות באמת נאור כדי לחפש אותו. מדינת ישראל קמה בשביל לנתק מאיתנו את הגלות. והיא, הגלות, נולדה מתוכי. קמה לתחייה עם התעוררות הנשמה היהודית, שכמהה לבנה ירושלים במהרה בימינו"

"שבת. חמישה ילדים, ברוך השם. אני כבר לא נשארת במיטה עם עצמי עד עשר. חמי וחמותי שומרים שבת עם האח הקטן של בעלי. כבר לא עושים על האש, ברוך השם. חלק מהחברים חזרו בתשובה, ברוך השם"

חשבתי שזה יהיה כנס שבזכותו אוכל לספר לכם על תבשילים חדשים ובמקום זה מצאתי את עצמי מוקפת במוצרי דיאט שלא נכנסים אליי לפה

אז מה בכל זאת גורם לי להחליט שלמרות הכול אני נשארת עם הילדים? פשוט כי אני לא יכולה אחרת. כמו שהנשמה שלי יצאה אל ה', הלב שלי יוצא אל הילדים. להיות איתם זה התיקון שלי, תיקון הילדות ותיקון המידות

ואני כל כך מבולבלת, שאני אפילו לא יודעת אם אני עצמי מתנהלת כראוי. האם אני מחנכת את ילדיי שידבקו בך, או שאני מפספסת את המטרה מקילומטר? איפה אתה, אבא? נדמה שנעלמת