איה קרמרמן

אפרת ברזל ואיה קרמרמן בשיח נדיר ופתוח על תשובה מאהבה וימים של ראש השנה

ההתמודדות הפיקטיבית עם לכתם של אנשים גרמה לי להבין שאני צריכה לעשות שינוי מהותי בהתנהגות שלי

פרוש עלינו סוכת שלום - בין כל חלקי המשפחה, מהקרובים ועד הרחוקים. סוכת שלום בתוך העם שלנו - שנדמה כמסוכסך עד היסוד

כשאני יושבת עם שלושה קטנים, מג'נגלת סימולטנית שלושה מקצועות, אני מפספסת את אלול? אני כבר לא רוחנית כמו שהייתי? איך יכול להיות ששיעורי תורה שמטרתם לחזק אותי, מעמידים מולי האשמות או רמזי האשמה שפעם הייתי יותר?

המלך, זכה אותי ביראה למדר עצמי מאיסוריך. אבא, חבק אותי ותגדיל בי את האהבה לרדוף אחרי בקשותיך ומצוותיך. רק בקשה אחת לי, לחודש אלול. אל תיתן לי לפחד ממך

האם זה מספיק לי? אני תוהה בתוכי. האם אני רוצה להיות אהובה רק בזכות הרוטשילדיות שבי? האם זה מספיק לי, או נחווה כלא מוקיר את החזרה בתשובה שלי?

הנדיבות שלה לעיתים מביכה אנשים. הם יודעים שלעולם הם לא ישיבו לה כגמולה. מה שהם לא מבינים זה שאמי כבר שכחה מזמן שהיא נתנה

בחדר אחד במסדרונות הממשלה יושבים שרי ופקידי האוצר והרווחה ודנים במחיר הלחם המסובסד; בקצהו השני של אותו מסדרון משרד הבריאות מוציא תו תקן ללחם. אופס, כנראה המסדרון ארוך מדי

ביום שאחרי, קמנו לאיזה ריק מוזר. לאן הולכים מפה? מה עושים אחרי היום הגדול, כשהחיים האמיתיים מתחילים? לזה לא הכינו אותנו

אולי הגיע הזמן לצעוק ולשאוג, לדרוש כמו תינוקות שצריכים שירימו אותנו כי אין לנו על מי להישען. אולי הגיע הזמן להגיד: עכשיו תביא משיח, עכשיו, תציל אותנו עכשיו