חני ליפשיץ

יש בזה גם כאב, וגם הרבה מחשבות, וגם המון שאלות פתוחות שלא תמיד יש להן תשובה. אבל בינתיים? אנחנו כאן

זה האומץ להתקרב. זה להסכים לשבת באותו מרחב, עם מה שהיה ועם מה שעוד כואב. ובין הקירות של בית חב"ד בקטמנדו, שהיא קצת מצרים, דווקא רחוק כל כך מהבית – נולדת אחדות

תמר לימדה אותי שיעור גדול: לעזור באמת? זה לא תמיד לדעת. לא תמיד לתת תשובות. לפעמים, זה רק לתת למישהו את האומץ לומר לעצמו: מותר גם לי

בצינוק קפוא, בלי אוכל ובלי אור, קורה הבלתי אפשרי: אסיר אחד הופך מבצר של פחד למקום של שירה, דמעות ואור

משהו בעיניים שלו היה קצת מוכר, מוכר לי מהלב של כולנו. ושאלתי את החבר שלידו, כמעט בלחישה: "החבר שלך שלובש כתום… יהודי?"