זוגיות ושלום בית
המשך החיים לאחר אובדן: מבט אקטואלי מפרשת שמות
חז״ל מציבים בפנינו שאלה קיומית עמוקה: כיצד ממשיכים את החיים כאשר הצל של אובדן מרחף מעליהם? האם נכון להמשיך לבנות, לאהוב, ולהוליד – כאשר הסכנה מוחשית כל כך?
- מ"ש
- פורסם י"ט טבת התשפ"ו
בפרשת שמות מובאת אחת הגזרות הקשות ביותר שנגזרו על עם ישראל במצרים: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
חז"ל בתלמוד הבבלי (סוטה יב ע"א) מוסיפים רובד עמוק ומטלטל לתמונה ההיסטורית, ומתארים את ההתלבטות הקשה שעמדה בפני עמרם – גדול הדור באותה שעה. לנוכח גזרת פרעה הסיק עמרם כי הבאת ילדים לעולם היא עמל לשווא, ועמד וגירש את אשתו. בעקבותיו עשו כך רבים מבני ישראל.
אלא שבתוך האפלה קם קול צלול וברור – קולה של בתו מרים. היא פונה אל אביה ואומרת: "אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא. פרעה – ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת, ואתה צדיק – ודאי שגזרתך מתקיימת".
דבריה נגעו בלבו של עמרם. הוא החזיר את אשתו, והעם כולו הלך בעקבותיו והחזיר את נשותיו. מתוך החלטה זו נולד משה רבנו – גואלם של ישראל.
חז״ל אינם מסתפקים בתיאור המאורע, אלא מציבים בפנינו שאלה קיומית עמוקה: כיצד ממשיכים את החיים כאשר הצל של אובדן מרחף מעליהם? האם נכון להמשיך לבנות, לאהוב, ולהוליד – כאשר הסכנה מוחשית כל כך?
ההכרעה של עמרם ובני דורו הייתה ברורה: החיים חייבים להימשך, גם במחיר של כאב, אי־ודאות ופחד.
שאלה זו שבה וניצבת בעוצמה גם בדורנו. בעקבות מלחמת שמחת תורה נפלו בחורים צעירים רבים, ונשארו אלמנות רבות. גם מחלות קשות ואסונות שונים מותירים אחריהם אלמנים ואלמנות, והלב שואל: האם ראוי ונכון להמשיך את החיים לאחר האובדן?
לעיתים מתעוררת תחושה – אולי אפילו מחשבה לא מודעת – שהמשכה של זוגיות חדשה היא בגידה בבן הזוג שנפטר.
חז"ל מתמודדים עם תחושות אלו ברגישות רבה. בגמרא (מועד קטן כז ע"ב) נאמר: "אל ירבה אדם בכי ומספד על מתו, אלא כשיעור שנתנו חכמים… מכאן ואילך אמר הקב"ה: אין אתם רחמנים עליו יותר ממני".
אין כאן הקטנה של הכאב, אלא הצבת גבול בריא לאבל – גבול שמאפשר לחיים לשוב ולזרום. הרחמנות האלוקית עצמה תובעת מן האדם לא לשקוע באבל שאין לו סוף.
וכאן חוזר ומהדהד קולה של מרים, בת עמרם, גם לדורות: אבל שמונע מן החיים להימשך – עלול להיות קשה יותר מן הגזרה עצמה. הגזרות פוגעות במעטים, ואילו ייאוש מתמשך פוגע ברבים: בחיים, בדור הבא, ובעתיד כולו.
המשך החיים איננו שכחה, ואיננו בגידה.
הוא עדות לנאמנות עמוקה לערך שהנפטר עצמו חי לפיו – ערך החיים.
