שלום בית

"הסיטואציה הזו בסלון היא רק טריגר, ומי שמנהל עכשיו את השיחה בינכם אלו פצעי הילדות שלכם. אותם פצעים עדינים וסמויים מן העין שכולנו נושאים איתנו"

למה אנחנו ממהרים לאמץ כל ביקורת שמוטחת בנו? שיחה על הדפוס ההרסני של נטישה עצמית, עזיבת הקורבנות וההסכמה להיות ראויה לאהבה גם כשאת לא מושלמת

אהבה אינה בנויה רק מהבנה, היא בנויה גם מענווה. מהיכולת לומר "אני לא בטוח שאני מבין אותך עד הסוף, אבל חשוב לי להיות לצדך"

כשאמא לא מרוצה מהחינוך של אבא, ומבקרת אותו על כך באופן עקבי, נוצר בבית אקלים רגשי מורכב. איך פותרים את הבעיה?

היא מייצרת דרמה כדי שיראו אותה, הוא נאטם וקופא כדי לא להיפגע. למה המגננות שהצילו אותנו בעבר מחרבות את הזוגיות שלנו בהווה, ואיך עוברים ממסילת הישרדות למסילה של התקשרות וריפוי?

"כשאנחנו חושבים: 'אם רק היית מבין אותי', 'אם רק היית משתנה' או 'אם רק היית יודע איך לאהוב אותי', אנחנו פשוט מוסרים את המפתח ואת הכוח של הרווחה הפנימית שלנו לידיו של מישהו אחר"