"אני מדברת על הרגשות שלי, אז למה הוא מתרחק?"

"אני מדברת איתו על הרגשות שלי ומשתמשת בכל המילים הנכונות", אמרה מיכל בהתנשפות.

"מה את אומרת לו?", שאלתי.

"אני אומרת לו 'אני מרגישה לבד', 'אני לא מרגישה שאתה רואה אותי', 'אני מרגישה לא אהובה'. ובמקום לנצל את ההזדמנות להתקרב – הוא פשוט נאטם, מתגונן, כועס ולפעמים אפילו נהיה תוקפני. מה אני עושה לא בסדר?".

"מיכל, חשוב שתזכרי! זו לא מניפולציה ולא זיוף. הכאב שלך שם, והוא ממש מורגש. ולגבי הדרך שבה ניגשת לדוד, יש כאן אבחנה עדינה וחשובה שאנחנו חייבות לעשות, ולהבין שלא כל דיבור רגשי הוא באמת פגיעות".

"למה את מתכוונת?", שאלה.

"לפעמים אנחנו משתמשות בשפה של פגיעות, אבל מתחת למילים פועלת עדיין תנועה של האשמה, דרישה או תקווה סמויה שהאחר יתקן עבורנו את הכאב. אנחנו נקרא לזה 'פגיעות בתחפושת'. הכאב הוא אמיתי, אבל הוא יוצא החוצה דרך מערכת ההגנה שלנו.

"כשאת אומרת לו: 'אני מרגישה לבד', מה שהוא באמת שומע זה: 'אתה לא מספיק', 'אתה לא יודע לאהוב', או 'אתה הסיבה שאני מרגישה ככה'. את נפגעת ומאשימה את דוד ממש בעדינות, הוא מתגונן, ואז את מרגישה עוד יותר לבד, ומקבלת עוד הוכחה. זה המנגנון המרכזי שמאפשר לך להמשיך להיות קורבנית".

"אני קורבנית?", שאלה, מתכווצת מעט.

"קורבנות היא לא תמיד תוצאה של פגיעה, אלא היא רוב הפעמים פשוט עמדה פנימית שבה אנחנו ממקמים את האחר כאחראי המרכזי למה שאנחנו מרגישים.

כשאנחנו חושבים: 'אם רק היית מבין אותי', 'אם רק היית משתנה' או 'אם רק היית יודע איך לאהוב אותי', אנחנו פשוט מוסרים את המפתח ואת הכוח של הרווחה הפנימית שלנו לידיו של מישהו אחר".

"אז מה את מציעה לי לעשות? מהיום אני צריכה פשוט להסתדר לבד?", שאלה.

"בואי נציג מול הקורבנות הזו מושג אחר: 'ריבונות'. ריבונות היא לא להגיד בהתרסה: 'טוב, מהיום אסתדר לבד!', אלא היא היכולת להכיר בכך שהכאב שלי אמיתי, ובו בזמן להסכים לראות גם את החלק שלי בדינמיקה הזו, שמייצרת סבל שחוזר על עצמו שוב ושוב".

"איך אדע לזהות את זה?", שאלה.

"יש 3 אבחנות מרכזיות:

א. מיקוד החוסר – פגיעות בתחפושת מדברת על מה שחסר לי מהאחר כמו שאת אומרת: 'אתה לא רואה אותי'. לעומת זאת, פגיעות אמיתית מדברת על מה שקורה לי כשאני פוגשת את החוסר הזה. הגישה צריכה להיות יותר כמו: 'כשאני לא מרגישה נראית, אני מתחילה להאמין שאני לא חשובה, ואז אני מתרחקת ממך ופוגעת בך'.

ב. מי צריך להשתנות? – פגיעות בתחפושת רוצה שהאחר ישתנה כדי שאירגע. משפט כמו: 'אם רק היית מקשיב לי, לא הייתי מתפרקת". פגיעות אמיתית לוקחת אחריות על הבהלה שמתעוררת בי, ואומרת: 'אני רואה כמה אני נבהלת כשאני לא מרגישה אותך, ואני רוצה ללמוד לא להפוך את הבהלה הזו להתקפה עליך".

ג. הסתרת כוח בתוך חולשה – לפעמים עצם הפגיעה הופכת לכוח שמנהל את המרחב שלנו. הכאב נעשה גדול כל כך, שלא נשאר מקום לכאב של האדם מולנו. פגיעות אמיתית מאפשרת לשני אנשים להיות אנושיים באותו הזמן.

"אפשר להמחיש את העניין ב-2 רבדים: הרובד הראשון– הכאב הנקי עצמו, הבדידות, הפחד, הגעגוע, העלבון. הרובד השני - הסיפור שהתודעה שלנו ממהרת להוסיף כמו: 'לא איכפת לו'.

"הפגיעות האמיתית היא היכולת להישאר רגע עם הרובד הראשון של הכאב: להרגיש את הכאב בלי להפוך אותו מיד לסיפור על האחר".

חיכיתי כמה רגעים בשקט, ואז הזמנתי אותה לעצום עיניים. "תביאי את הלב לאותו הרגע שבו הרגשת בלתי נראית מול דוד, דרך התבוננות פנימה לתוך הגוף, אני רוצה שתשאלי את עצמך: מה באמת רצית ממנו שם?

"האם בתוך הכאב שלך שם היה גם כתב אישום קטן כלפיו? האם בתוך ה'אני לבד' שזעקת, הסתתר גם 'אתה משאיר אותי לבד'? האם בתוך ה'אני פגועה' שלך הסתתר בעצם 'אתה הוא הפוגע'?

"המטרה היא חלילה לא להאשים אותך, אלא פשוט לראות מה קורה בפנים, כי כשאת מסכימה לראות, אז זה מתחיל להשתחרר. את מצליחה לראות מה יש מתחת להגנה הזו? את הפחד? הגעגוע? הצורך העז בקרבה? את מצליחה לראות את התחפושת הזו שמתלבשת על הכאב הזה? את מזהה את החלק שלך בדינמיקה הזו מולו?".

מיכל הקשיבה. ראיתי איך דמעות עדינות יורדות על לחייה, ואז הצעתי לה: "מיכל, בואי ננסח את המשפטים האלה מחדש, אבל הפעם מתוך פגיעות אמיתית, מתוך הריבונות שלך".

כשעיניה עדיין עצומות, ביקשתי ממנה: "תסתכלי על המנגנון הזה שניסה לשמור עליך בנאמנות לאורך כל השני. בואי נודה לתחפושת הזו על השירות המסור שהיא נתנה לך".

"תודה ששמרת עלי, אבל אני רוצה ללמוד להישאר בקשר גם כשהלב פגיע".

"זה בדיוק המעבר בין קורבנות לריבונות. לא לחתור לריבונות נוקשית שאומרת: 'אני לא צריכה אף אחד', אלא לריבונות רכה עם לב פתוח. להסתכל לו בעיניים ולומר לו: 'כואב לי, אני רואה אותי ואני גם רואה אותך, ואני רוצה להישאר איתך בקשר ובקרבה למרות הכאב'".

היא נשמה נשימה משחררת, וידעתי ששם, מתוך המילים האלה, התחילה החירות האמיתית שלה.

 חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן