"את כבר לא צריכה אף אחד שיפגע בך, את עושה את זה בעצמך"

"אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי", נועה נכנסה לחדר והתיישבה מולי, נראית מותשת חסרת שינה.

"מה קרה?", שאלתי.

"אתמול רבתי עם יואב. הוא אמר משהו קטן, ואני כבר יום שלם לא מצליחה להירגע".

"מה הוא אמר?".

"שאני אישה נוראית. שבזמן האחרון קשה לדבר איתי, ואני מגיעה לכל שיחה דרוכה ולחוצה".

"הוא אמר שאת אישה נוראית?", שאלתי.

"לא בדיוק במילים האלה, אבל לזה הוא התכוון", ענתה לי.

"מה קרה אחר כך?".

"התחלתי להתווכח איתו ולהסביר, להוכיח לו שהוא בכלל לא מבין אותי, והתחלתי לבכות ולכעוס, ובסוף כעסתי בעיקר על עצמי, ואני חושבת שאולי הוא צודק".

"אולי באמת קשה לדבר איתך לפעמים?", אמרתי.

"וואו. ממש תודה על התמיכה", ענתה בציניות.

"ואם זה נכון, מה זה אומר? שאת לא ראויה לאהבה? שאת אשה רעה? שמשהו בך מקולקל?", שאלתי.

"לא", ענתה.

"אבל לשם הלכת. נועה, אם היית שוכחת לאסוף את אחת הילדות מבית הספר, מה היית אומרת לעצמך?", שאלתי.

"שאני אמא גרועה".

"ואם חברה לא הייתה חוזרת אליך?".

"שכנראה היא לא באמת רוצה אותי".

"וכשיואב כועס עליך?".

"שנמאס לו ממני".

"את מצליחה לזהות את הדפוס?", שאלתי.

"אני תמיד מגיעה למסקנה שמשהו בי לא בסדר", אמרה.

"כשמישהו מבקר אותך, את מצטרפת לביקורת. כשמישהו דוחה אותך, את מצטרפת לדחייה, כשאת טועה, את מצטרפת להאשמה".

"ואז?", שאלה.

"ואז כבר לא צריך אף אחד שיפגע בך. את עושה את זה בעצמך".

"זה נשמע נורא, מאיפה זה בכלל מגיע?", היא התחילה לדמוע.

"אני רוצה לשאול אותך משהו אחר. כשיואב אמר שקשה לדבר איתך, מה הכי כאב?".

"שהוא לא רואה כמה אני משתדלת, שלא מבינים אותי, שאני לבד".

"זה הכאב האמיתי. רוב האנשים חושבים שהפצע הוא מה שנאמר להם, אבל הרבה פעמים הפצע העמוק הוא שנשארנו לבד בתוך מה שנאמר לנו. לבד עם העלבון, הבושה והפחד. התגובה שלך היא לא לביקורת, אלא היא מתוך הילדה שפגשה בדידות הרבה שנים".

"באמת בילדות שלי לא ממש היה מקום לטעויות. ההורים שלי רצו כל כך שאני אצליח, ובאמת הייתי טובה, תמיד כיוונו אותי להיות מושלמת", ענתה.

"ומה קורה כשאת לא מושלמת?".

"אני מרגישה אכזבה עצומה מעצמי, מתרחקת, בועטת, נוטשת. ממש סוג של עונש".

"נועה, כמה שנים את כבר עושה את זה?", שאלתי.

"יותר מדי זמן. אני מפחדת שאני אהיה אדישה ופשוט אוותר".

"אז בעצם יש לך 2 אפשרויות בראש – או להלקות את עצמך, או לוותר לעצמך?".

"בדיוק", ענתה.

"ומה אם יש אפשרות שלישית?", שאלתי.

"איזו?", שאלה.

"להסכים לראות את המציאות. לראות שפגעת, לראות שטעית, לבקש סליחה. בלי לאפשר לעצמך להפוך את זה למעין הוכחה שאת לא ראויה".

"כל החיים חשבתי שערך עצמי זה פשוט להרגיש טוב עם עצמי. אז מה זה בעצם ערך עצמי?", שאלה.

"המדד לערך עצמי נבחן בדיוק כשאת לא במיטבך. כשטעית, כשנכשלת, כשלא בחרו בך או כשאכזבת. מה קורה לך ברגעים האלה? את נשארת, או נוטשת את עצמך?".

"כנראה נוטשת".

"ובמילים אחרות, את נכנסת למצב של קורבנות", עניתי.

"קורבנות?", שאלה.

"כן. יכול להיות שבאמת פגעו בך, אבל קורבנות הוא הרגע שבו הכאב עובר לגור בתוכך, ואת ממשיכה לעשות לעצמך את מה שכבר עשו לך".

"ואיך יוצאים מזה?", שאלה.

"ריבונות. כשיואב מבקר אותך, את לא מצטרפת להתקפה, לא עליו ולא על עצמך".

"ואז מה אני עושה?".

"את שומעת ובודקת. אם הוא צודק, אז הוא צודק. ואם הוא טועה, אז הוא טועה".

"זה נשמע הרבה פחות דרמטי מהמריבות שלנו", צחקה. "אבל איך אני לא נוטשת את עצמי? איך אני עושה את זה?".

"את לומדת להגיד לעצמך דברים חדשים, כמו: 'טעיתי ואני עדיין ראויה', 'פגעתי ואני עדיין ראויה', 'לא בחרו בי ואני עדיין ראויה'".

"זה קשה לי. כל החיים ניסיתי להצדיק ולזכות באהבה במקום", דמעה זלגה על לחיה.

"גם יואב מנסה להרוויח את הזכות הזו להיות אהוב. כשהוא מתגונן, כועס או נפגע, הוא בסך הכל רוצה שיראו אותו. וגם את רוצה שיראו אותך. כל אחד עסוק כל כך בכאב של עצמו, שהוא לא רואה את הכאב של האחר", הסברתי.

"ריבונות היא לא לבחור מי צודק, אלא לזכור שבחדר נמצאים שני בני אדם פגיעים".

"זה הסוף של המלחמה?", שאלה בחיוך.

"זה הסוף של המלחמה בעצמך. אז מה את לוקחת מהפגישה היום?", שאלתי.

"שבפעם הבאה שיואב יאכזב אותי, לא אטוש את עצמי. יש לי בית בתוכי כל הזמן, חבל שרק עכשיו הבנתי את זה".

"כי יש דברים שצריכים זמן ובשלות… התחלת את הדרך שלך בחזרה לבית הפנימי שלך".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן