"אני פשוט אוויר בשבילו. מרגישה שקופה"

"אני פשוט אוויר בשבילו", אמרה שירה בכעס, כשידיה שלובות, והיא מחזיקה את עצמה לא להתפרק. "הוא חוזר מהעבודה, מתיישב מולי בסלון ופשוט לא רואה אותי. ואני שותקת, מבטיחה לעצמי שלא אגיד מילה, אבל בראש לא מפסיקה לחשוב איך הוא כל כך מסור לעבודה שלו, קשוב לכולם, ורק איתי הוא ככה.

"אני מחכה שהוא יקלוט כמה אני פגועה, שישאל אותי מה קרה, אבל אין לו מושג, מבחינתו אני שקופה".

"את רואה? תמיד אני אשם. אני חוזר גמור, כל היום הייתי בטירוף, צריך רק 5 דקות של שקט עם עצמי – וכבר אני הופך להיות הבעל הרע. אני כבר לא יודע מה לעשות כדי להיות בסדר, נגמרו לי על הרעיונות", ענה עידו, גם הוא בידיים שלובות כחומת מגן.

"אני שומעת כמה זה כואב לשניכם. שירה, אני שומעת את הבדידות העמוקה הזו, ואת התחושה שאת לא חשובה מספיק. ועידו, אני שומעת את התסכול שלך, את התחושה שאתה תמיד מאכזב, לא משנה כמה תתאמץ.

"חשוב שתבינו שמה שקורה אצלכם בבית, זה הדבר הכי אנושי וטבעי שיש. הסיטואציה הזו בסלון היא רק טריגר, ומי שמנהל עכשיו את השיחה בינכם אלו פצעי הילדות שלכם. אותם פצעים עדינים וסמויים מן העין שכולנו נושאים איתנו".

"אני לא מרגישה שאני סוחבת פצעי ילדות, גדלתי בבית נורמטיבי מאוד וההורים שלי אהבו אותי".

"אני בטוחה שהם אהבו אותך מאוד, אבל לפעמים גם בבתים אוהבים, האהבה לא נחוותה בדיוק בתדר שהיינו זקוקים לו באותו רגע. כשהיית צריכה להיות 'הילדה הטובה' כדי לא להעמיס, כשלמדת להסתדר לבד ולבלוע את העלבון כי לא היה מקום לעצב או לכעס שלך, או כשהרגשת שהמקום שלך מותנה בכמה את מרצה אחרים – הפצעים האלה לא נעלמים. כשהם פוגשים את הזוגיות שלכם היום, המקום שאמור להיות הכי בטוח, הם מתעוררים בצורה של רגישות עצומה. של חרדה קיומית לאבד את המקום שלכם וצורך בוער בהכרה".

אני פונה לעידו. "כשהיא שותקת ונעלבת, הפצע שלך מתעורר. התחושה הזו שאתה 'לא מספיק טוב', ששוב אתה מאכזב. ואז אתה מסתגר".

עידו הנהן לאט, כאילו מישהו סוף סוף נתן מילים לחוויה הפנימית שלו.

"שירה, כשהפצע הזה נפתח בסלון, באופן טבעי הלכת לעמדת קורבנות".

"קורבנות?", שאלה שירה בפליאה.

"המילה קורבנות יכולה להישמע קשה, אבל אני לא מתכוונת אליה כביקורת, אלא כתיאור של תנועה נפשית. זו לא קורבנות צועקת, אלא קורבנות שקטה של הישרדות. ציפית שהוא יקרא את מחשבותיך. ננעלת בתוך לופ של סיפורים על 'מי חשוב לעידו יותר', והשלכת עליו את האחריות לרגשות שלך. זה מנגנון הגנה ששומר עליך, ויחד עם זה משאיר אותך בודדה".

"ועידו, אתה זוכר שסיפרת לי השבוע על חבר ילדות ששכח את יום ההולדת שלך, ומיד אמרת לי שהוא חבר גרוע, שמעולם לא באמת היה שם בשבילך? אנחנו צובעים את האדם שמולנו בצבע הפגיעה. אנחנו מוחקים חיים שלמים של אכפתיות ומסירות, בגלל רגע אחד שבו עם טעו או היו מרוכזים בעצמם. הפסקתם לראות אחד את השני כבני אדם שלמים".

"אז מה אפשר לעשות? איך יוצאים מהלופ הזה?", שאלה שירה.

"כאן נכנסת הבחירה האמיצה שלכם, לעבור לעמדת ריבונות.

"להיות ריבון זה לא אומר שהפצע יפסיק להכאיב, וזה בטח לא אומר להסתגר ולהגיד 'אני לא צריכה אותו! אני אסתדר לבד!'. הריבונות היא היכולת לעצור רגע, להרגיש את הכאב וההתכווצות בבטן, ולהגיד לעצמך בחמלה: 'משהו כואב לי עכשיו, אני מרגישה שקופה'. במקום מיד להאשים, הריבון מסובב את המבט פנימה בסקרנות, ושואל: 'מה באמת נפגע בי כאן? איזו כמיהה עמוקה שלי מבקשת עכשיו חיבוק?'.

"בן הזוג שלכם הוא לא אויב, אלא מראה עדינה. מראה שחושפת בפניכם איפה עדיין חסרה לכם חמלה לעצמכם. היעד שלנו כאן הוא לבנות אהבה בוגרת, שמחזיקה את המכלול. אהבה שרואה את היופי של שירה לצד הרגישויות שלה, ואת הכוונות הטובות של עידו גם ברגעים שהוא פשוט זקוק לשקט. להבין שעידו גדול יותר מרגע אחד של חוסר תשומת לב, ושירה גדולה יותר משתיקה רועמת.

"כשתצליחו להחזיק את המורכבות הזו אחד כלפי השנייה, יקרה קסם – אתם תתחילו להסתכל גם על עצמכם באותה חמלה". האוויר בחדר הרגיש קל ופתוח יותר.

"לקראת השבוע הקרוב", אני אומרת, מתחילה לאסוף את המפגש, "אני לא רוצה שתלכו הביתה בידיים ריקות בהתמודדות מול הפצעים האלה. הנה מה שאני מבקשת שתתרגלו:

א. זיהוי ועצירה: כשהעלבון או הכעס עולים, קחו נשימה אחת לפני המילים או השתיקה. תגידו לעצמכם בלב: 'משהו מתכווץ בי עכשיו, זה סיפור ישן שמתעורר'.

ב. הסטת המבט פנימה: במקום לנתח מה השני עשה לא בסדר, תשאלו את עצמכם באהבה: 'מה אני באמת צריכה עכשיו? לאיזה נחמה אני זקוקה?'.

ג. שבירת קריאת המחשבות: שירה, אם את צריכה אותו איתך בסלון, אל תחכי שהוא ינחש את זה. תגידי לו באומץ, ובלי האשמה: 'עידו, אני אשמח שתהיה איתי עכשיו, אני צריכה שתרים אלי את העיניים שלך'.

"ועידו, כשאתה שומע בקשה כזו, פשוט תהיה שם, תראה אותה".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן