"השיטה של הילדות הופכת אצלכם לשטות של הבגרות"

"הודיה, עצרי רגע", הרמתי את ידי בעדינות, קוטעת את שטף דיבורה המהיר. "שימי לב מה קרה כאן בחמש הדקות האחרונות. הבאת לי אינספור סיפורים, הוכחות ודוגמאות כדי להצדיק את מה שהרגשת מול נריה בסוף השבוע. את מתאמצת כל כך, כמו עורכת דין שמנהלת את משפט חייה".

הודיה נשמה עמוק, עיניה דמעו. "כי אם אני לא אסביר ואוכיח, אין לי אמון שמישהו בכלל יראה או יאמין לכאב שלי!".

נריה נאנח בכיסאו, שומט את כתפיו. "והדרמות האלו, זה בדיוק מה שמתיש אותי. מכל דבר קטן היא מייצרת אש ורעש גדולים".

הפניתי את מבטי אל נריה. "ואתה, נריה? ברגע שהודיה מעלה את האש ומייצרת את הרעש הזה, מה קורה לך?".

"מה קורה לו? אני אספר לך. הוא נאטם, משתתק, הגוף שלו כאן, אבל המבט שלו פשוט נעלם".

נריה הנהן בשתיקה.

"מה שקורה ביניכם ברגעים האלה", הסברתי לשניהם, "זה לא חוסר אכפתיות ולא מלחמה, אלא מפגש בין שתי מערכות הישרדות.

"המוח שלנו פועל על שתי מסילות עיקריות.

"הראשונה היא מסילת ההישרדות: מוח קדום שמתפקד כמו מכ"ם, שמחפש רק סכנות ושליליות כדי להגן עלינו. בטבע, אי אפשר ליהנות מיופיים של הפרחים כשטורף אורב בסבך.

"המסילה השנייה היא מסילת ההתקשרות: המקום שבו אנחנו מרגישים בטוחים לחלום, להירגע ולנוח, כי יש לנו 'בועת הגנה'.

"בזוגיות בריאה, אתם אמורים לפעול ממסילת ההתקשרות. אבל כשאתם מרגישים מאוימים, שניכם נוטשים אותה ורצים ישירות למסילת ההישרדות, ממש שם, בתוך הסלון שלכם".

"אז למה אנחנו עושים את זה?", שאלה הודיה, מוחה דמעה.

"כי לכולנו, בלי יוצא מן הכלל, יש פצע התקשרות מהילדות. נקרא לזה ה'בור' הרגשי. יש שני סוגים של פצעים. יש פצע אקטיבי, של צעקות או השפלות שחווינו בילדות, שאותו קל לזכור. אבל יש גם פצע של חסך והיעדר. המקומות שבהם ההורים לא היו נוכחים מספיק, העיניים שלהם לא 'נצצו' כשהם הביטו בנו, והם לא החזיקו אותנו בלב ובמחשבה. זה פצע מסוכן יותר, כי אנחנו לא מודעים לו. אנחנו מסתובבים בעולם עם חסך קבוע שמנהל אותנו. כדי לשרוד את הבור הזה כילדים, פיתחנו תוכנת הגנה גאונית. נקרא לזה 'השיטה'.

"בילדות, הודיה, את היית חייבת להעלות את האש ולייצר דרמות והרבה מילים כדי שמישהו בכלל יבחין בך ויאמין לך. זו הייתה שיטה מצילת חיים. ואתה, נריה, למדת שכשדמות סמכותית מתקרבת, משהו רע עומד לקרות, והשיטה הגאונית שלך הייתה לכבות את הגוף ולקפוא כדי לא להיפגע.

"הבעיה היא שהיום, בתוך הקשר הזוגי, ה'שיטה' של הילדות הופכת ל'שטות' של הבגרות.

"הדרמה שלך, הודיה, גורמת לנריה לברוח, והבריחה שלך, נריה, גורמת להודיה להגביר את הדרמה".

"אז איך יוצאים מהלולאה הזו?", שאל נריה, מתעורר פתאום מהקיפאון שלו.

"הריפוי לא קורה דרך ביקורת", עניתי וחייכתי אליו. "הוא קורה דרך נראות והבנה. הודיה, ברגע שאת תראי את ה'שטות' של נריה, ובמקום להגיד 'לא אכפת לו ממני', תביני את הכאב וההיגיון שמאחורי הקפאון שלו, המגננות שלו ירדו. כשנריה יסתכל עלייך ויגיד: 'וואו, אני רואה כמה קשה את עובדת וכמה את מתאמצת רק כדי שאני אבין אותך', התודעה ההישרדותית שלך תירגע, ותוכלי לחזור למסילת ההתקשרות".

"זה מרגיש כמו ללכת בשדה מוקשים", הודה נריה בקול נמוך. "כל תנועה שלי מפעילה אצלה פיצוץ".

"נכון", הסכמתי, "כי אין עדיין ביטחון מוחלט. ביטחון בזוגיות פירושו הידיעה שבן הזוג שלי לא שופט אותי, אלא אוהב אותי גם כשאני פועל מתוך הפצעים שלי.

"רק כשיש ביטחון כזה, אפשר לקחת 'סיכון' ולצאת מאזור הנוחות אל עבר פגיעות אמיתית".

הפניתי את מבטי ישירות לנריה. "קח למשל את מה שסיפרת לי פעם, על כך שאתה בורח מגידול הילדים ומטיפול בהם, כי אתה מרגיש פגוע מהביקורת של הודיה ומרגיש כמו כישלון קבוע. דמיין שבמקום להתרחק ולשתוק, היית מרגיש בטוח מספיק לבוא להודיה ולהגיד לה באומץ: 'הודיה, יש לי אזור עיוורון עם הילד הזה. אני מרגיש שאני עושה משהו לא נכון, ואני מפחד להיכשל. את יכולה להראות לי איך לעשות את זה? את יכולה ללמד אותי?'. זו פגיעות במיטבה. זה סיכון שמקרב, במקום ריחוק שמפריד".

הודיה הביטה בנריה. עיניה התרככו לחלוטין. "אם היית אומר לי את זה, נריה, הייתי רק רוצה לחבק אותך".

החדר השתתק. התודעה ההישרדותית של שניהם נחה, ומסילת ההתקשרות החלה להיסלל מחדש, בטוחה ונקייה ממסכות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן