עשר שאלות במגילת רות [בצירוף מאמר מסכם על המגילה]

שלום וברכה

א. שנו חכמים במסכת סופרים: "נהגו העם לומר רות, במוצאי יום טוב הראשון של עצרת עד חציו, ומשלים במוצאי יום טוב האחרון, ויש מתחילין במוצאי שבת שלפניהם, ונהגו כן העם". קריאתה בעצרת ללמדך שכל המקבל את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, צא ולמד מרות שעזבה את בית מלכות אביה והלכה לעם אשר לא ידעה היא ואבותיה תמול שלשום, ונתייסרה ביסורי עוני מרים בארץ ישראל אך בסופה זכתה להיות אמה של מלכות ולראות בתפארת שלמה בשבתו על כסא מלכותו ותהיה היא יושבת לידו במלכותו כאשר אמרו חז"ל.

טעם נוסף, מכיון שפטירתו של דוד מן העולם היה בחג השבועות כמבואר בתלמוד ירושלמי (מסכת חגיגה) והמגילה הקדושה שלפנינו היא מגילת ההכשר של דוד המלך החסיד, אשר בזמנו סבבוהו כלבים רבים אשר הוציאו עליו לעז כי הוא פסול לבוא בקהל בהיותו בן המואבית אשר ריחק ה` על דבר אשר לא קדמונו בלחם ובמים בצאתם ממצרים, ודואג האדומי ראש לסנהדרין היה מורה ובא כי דוד פסול הוא, אבל שמואל הנביא ידע האמת וההלכה היתה מסורה בידו כי מואבי ולא מואבית, והנקבות לא נתרחקו, ולגלות קושט דברי אמת כתב את המגלה הקדושה הזאת המספרת כי כבר אז נתעורר הספק הזה בעת שנכנסה רות אמה של מלכות לדת משה וישראל, והגואל פלוני אלמוני חשש פן אשחית את נחלתי בחששו ליקח מואבית אבל בועז לקח עשרה אנשים מזקני ישראל ועלה אל השער לדרוש ולגלות הלכה פסוקה להתיר מואביות בקהל,

ומאז והלאה נקבע כן ההלכה ונמצא דוד מזרע כשר ומיוחס, והנה נעלם סיפור זה מכל ההמון, ובהמשך הזמן קמו על דוד לפסלו משום כך והרבה פסוקי תהילים פירשן רש"י על בכייתו של דוד על מה שפוסלין אותו תלמידי חכמים וראשי העם, או אז נצטוה שמואל הנביא לפרסם את כל דברי המגילה הזאת בכתב מפורש ולמען יסכר פי דוברי שקר בגאוה ובוז, ועל המגילה הזאת כיוון דוד באומרו אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי (חיד"א).

ב. הביאור בכללות, שאע"פ שמחשבתו של אלימלך ומשפחתו היתה לכאו` לצאת מהארץ בכדי להיפטר מהעניים שבקשו ממנו תמיכה, ולפי דעת התלמוד במסכת בבא בתרא היה זה רק מפני שהם בעצמם סבלו מהרעב, וכדבריהם: רַבִּי חִיָּא בַר אַבִין, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאֲפִלּוּ מָצְאוּ סוּבִּין לֹא יָצְאוּ, וְאֶלָּא מִפְּנֵי מַה נֶעֱנְשׁוּ? שֶׁהָיָה לָהֶם לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרָם וְלֹא בִקְשׁוּ, אבל באמת עצת ה` ומחשבתו הייתה כל זאת, להביא ולהשיב לעם ישראל את נשמת דוד המלך וכל שלשלת המלכות עד המשיח בן דוד, שכל שורש זה היה אבוד עד אותה עת בשדי מואב, וכפי שדרשו חז"ל במסכת בבא בתרא (צא ב) על הפסוק בדברי הימים (א, ד כב):

וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים, ופירוש הכתוב כך: "יוֹאָשׁ וְשָׂרָף", - מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן שְׁמָם, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם יוֹאָשׁ וְשָׂרָף? "יוֹאָשׁ" - שֶׁנִּתְיָיאֲשׁוּ מִן הַגְּאוּלָה. "שָׂרָף" - שֶׁנִּתְחַיְיבוּ שְׂרֵיפָה לַמָּקוֹם. "אֲשֶׁר בַּעֲלוּ לְמוֹאָב" - אֲשֶׁר נָשְׂאוּ נָשִׁים מוֹאֲבִיוֹת. "וְיָשַׁבִי לָחֶם" - זוֹ רוּת הַמּוֹאָבִיָה שֶׁשָּׁבָה וְנִדְבָּקָה בְבֵית לֶחֶם יְהוּדָה. "וְהַדְּבָרִים עֲתִיקִים" - דְּבָרִים הַלָּלוּ [שיצאו מחלון וכליון לחו"ל וע"י כך באה רות ונשאת לבועז ונולדו מלכי בית דוד] עָתִיק יוֹמַיָא [הקב"ה] אֲמְרָם [מאתו יצאו כבושים], דִּכְתִיב, (תהלים פט) "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִי".

וּכְתִיב, (בראשית יט) "שְׁתֵּי בְנוֹתֶיךָ הַנִּמְצָאוֹת". ופירוש הדברים, שהקב"ה גזר שיצאו מחלון וכליון לחוץ לארץ וישאו שם נשים מואביות כדי שיתגלגל הדבר, ותבוא רות המואביה לבית לחם יהודה ותנשא לבועז ויצא ממנו דוד. והגמ` מתבטא בלשון `עתיק יומיא אמרם`, שמאת הקב"ה יצא סוד זה, מכיון שכל השתלשלות מלכות בית דוד היתה צריכה לצאת לפועל בדרכים עקלקלות, בכדי להערים על צד הרע שהתנגד מאוד להתגלות אור זה בעולם, שבסופו של דבר מלך המשיח מבית דוד יבטל את כל כוחות הרע, ולכן הוציאו את האור הזה בדלת אחורית, ראשית הדברים התחילו בסיפור של יהודה ותמר, שהיה כעין מעשה זנות [ואז נולד פרץ שממנו יצא בהמשך בועז],

אחר כך היה הסיפור של רות שגם כן כניסתה אל הקדושה היתה בדרך לא `גלאט` בכדי להערים על כוח הרע, ואחר כך היה הסיפור של דוד ובת שבע, שמזיווג זה נולד המלך שלמה, ומזרע שלמה יהיה המשיח במהרה. וכפי המתבאר מעשהו של אלימלך ויציאתו מהארץ למואב היה מסיבוב וגלגול ההשגחה העליונה להצמיח את הגאולה, ורק מחשבתם היתה לרעה, ונתקיים כאן הפסוק (משלי יט כא) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה` היא תקום, שבין כל המחשבות ישנו עצת ה` והיא תקום, ומה שנענשו אלימלך ובניו היה רק על המחשבה שלהם, שהם לא התכוונו לכל זה, אבל המטרה האלוקית הושגה באמצעות מעשיהם, וכפי שהארכתי לבאר במקום אחר שזהו דרכה של ההשגחה האלוקית בעולם, [>יוסף אמר לאחיו (בראשית נ כ) `ואתם חשבתם עלי לרעה, אלוקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב`, וניחם אותם שאע"פ שמחשבתם היתה לרעה אבל באמת מתוך כך יצאה עצת ה` אל הפועל, וכבר ביאר האלשיך הקדוש שם שבמה שנוגע לכלל ישראל אין ביד האדם בחירה לעשות כרצונו, ומוכרח הדבר שיתקיים רצון ה`, [ואצל יהודה ותמר פירשו חז"ל בפירוש כי מלאך הממונה על התאווה נשלח אל יהודה על ידי הקב"ה כדי להטותו אל הדרך אל תמר].

וראי בבעל הטורים (שמות פרק ב פסוק א) שישנו מסורה בתורה שפעמיים כתוב הלשון הזה: `וילך איש מבית` כאן – וילך איש מבית לחם, ובהליכת עמרם לישא את יוכבד, `וילך איש מבית` לוי ויקח את בת לוי, שכמו שעל ידי הליכת עמרם בא ונולד הגואל הראשון, כך על ידי הליכת אלימלך יבוא הגואל אחרון שהוא משיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו. ואם לא די בזה, נציין את מה שמביא הגאון החיד"א בספרו שמחת הרגל בשם המקובלים שרות היתה גלגול של תמר, ומרומז בכתוב (סוף ספר ויקרא) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ", `וּתְמוּרָתוֹ`, אותיות רות-תמר, שאע"פ שנראה שהיה שם משהו היפך הקדושה, מגלה התורה כי הכל קודש קדשים, להוציא את עצתו של הקב"ה אל הפועל.

ג. `איש נעמי`: פירשו חז"ל במסכת סנהדרין בזה הלשון: "אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לַכֹּל יֵשׁ תְּמוּרָה, חוּץ מֵאֵשֶׁת נְעוּרִים, ...תָּנָא, אֵין אִישׁ מֵת, אֶלָּא לְאִשְׁתּוֹ, וְאֵין אִשָּׁה מֵתָה, אֶלָּא לְבַעְלָהּ. אֵין אִישׁ מֵת אֶלָּא לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (רות א) "וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי". וְאֵין אִשָּׁה מֵתָה אֶלָּא לְבַעְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית מח) "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל. ללמד כי בני זוג מצטערים הכי הרבה זה על זה יותר משאר הקרובים, אע"פ שהקשר עם שאר הקרובים הוא יותר ביולוגי מאשר בן או בת הזוג. ובפירוש האלשיך ז"ל - עיני משה – פירש כך:

אחשוב בכוונתם כי באו לתת טוב טעם אל צורך הודיעו יתברך ברוח קדשו שהיה איש נעמי, אחרי אשר פרסמו כבר באומרו ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי. וזה בשום לב מה ראה על ככה שמואל הנביא ברוח קדשו, ללמדנו פה כי אין האיש מת אלא לאשתו. אך דעתם ז"ל כי בא להורות כמה וכמה עונותיו של אדם ישפילוהו עד ארץ יגיעוהו עד עפר, כי הלא אשר נקרא האיש אלימלך כי האיש הוא לשון גדולה כוללת עד הכל, כאומרו (שמות יא ג) האיש משה כאומר הגדול משה, עתה נהפך האיש אלימלך אל אלימלך איש נעמי, כי מתחלה היה חשוב בפני עצמו וגדול ליהודים, ואילו מת שם בארצו היה עושה רושם גדול, והיו אומרים מת שר וגדול מישראל, ועתה יאמרו מת בעל אשה אחת.

וזהו וימת אלימלך איש נעמי כי עתה איבד מעלתו, ולא מת אלא לאשתו ולא לישראל עמו". מה שנאמר שובנה אשה לבית אמה, פירשו חז"ל שרות וערופה היו אחיות מן האב ולא מן האם, שהיו אמותיהן נשואות לאחד ממשפחת המלוכה במואב, וכך היה מנהגם לייחד לכל אשה בית בנפרד, ולכן היא שלחה אותם כל אחת לבית אמה. ד. דמותה האצילית של רות:

קשה לנו כאנשים שאינם יודעים רעב מהו לתאר לעצמנו מצב של עשרה שנות רעב, רעב בימים ההם היה מתבטא בזה שהיו רעבים וצמאים משך עשרה שנים ברציפות, ללא אוכל וללא מים, זה נורא נוראות, קצת אנו יכולים ללמוד הרגשה זו מהסיפורים הנוראים שספרו לנו אבות אבותינו מימי השואה האחרונה לא תקפ"ץ, והנה נגמר הרעב, ה` פקד את עמו לתת להם לחם, בחסדי ה` יורדים גשמי ברכה בחורף הראשון אחרי עשרה שנות עצירת גשמים, והנה הנה רואים כבר ראשית פרי האדמה אך כלל ישראל שומרים מצות ה` ואין אוכלים מהתבואה החדשה לפני שיקריבו את העומר ביום ראשון של חוה"מ פסח, והנה מגיע יום ראשון של חול המועד והעומר כבר הוקרב בביהמ"ק, היש בפינו מילים לתאר איך נראה ההסתערות של העם הרעב ללחם על הקציר הראשון???.

בדיוק ביום המיוחד הזה גזרה ההשגחה העליונה שיגיעו נעמי ורות הגיורת הטריה וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים, בעירום ובחוסר כל הגיעו שני הנשים לארץ ישראל, במדרש מבואר כי אפילו מנעלים לרגליהם לא היו להם, אך צריך הרי לאכול, והרי עת הקציר היום ובני ישראל שומרים משמרת התורה ומניחים לעניים לקט שכחה ופאה, וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים, רות הגיורת הטריה יוצאת ללקט לקט, כמוה עוד נשים יהודיות לרוב הבאות ללקט לקט, וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת??? ובגמ` שבת שאלו חז"ל: וכי דרכו של בעז לשאול בנערה???

אמר רבי אלעזר דבר חכמה ראה בה, שני שבלין לקטה, שלשה שבלין אינה לקטה, הדין הוא שרק אם נפלו שני שבלין הן לקט לעניים אבל שלשה שבלים הנופלים אין זה לקט ואסורין לעניים, במצב של אחרי עשרה שנות רעב ומחסור, מי שם לב לדקדק על פרט כגון זה, שמענו מאבותינו מה שהיה כששוחררו האסורים מהשבי הנאצי, וראו לראשונה אוכל ומים, היה צריך שמירה מיוחדת מן השמים שלא יסתערו על האוכל יותר מדי, ומובן מאוד כי עניי ישראל לא ישומו לב לפרט זה ששניים לקט ושלשה אינן לקט, אך בועז בא מבית לחם ורואה הוא כי עניה אחת מלקטת כהלכה ושומרת על כל פרטי הדין גם במצבי לחץ כמו זה, ואינה מוותרת על קוצו של יוד,

כמו כן על הלכותצניעות ראה בועז בנערה הזאת הנהגה מיוחדת הראויה לבנות ישראל, שכדי ללקט את השבלים הנופלות לארץ היתה יושבת כדי שלא תעבור ח"ו על הלכות צניעות, וגם בפרט זה מי יכול לדון אנשים רעבים בעשר שנות רעב שיהיה ראשם ולבם עמם שלא להתכופף אלא לישב וכו`, והרי במצב כזה אך טבעי הוא שלא לשים לב לפרטים כאלו אך שוב רות שומרת על שיקול דעתה ואינה נבהלת ללקט על חשבון ההלכה ועל חשבון הצניעות, והיא מלקטת לה שבולת אחרי שבולת אבל רק כדת משה וישראל, ועל כך שאל בועז, וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת???,

אמור לי בבקשה מי היא זאת הנערה הקדושה אשר הבהלה אינה מעבירתו על דעתה וכוחות נפשה מתגברים בה שלא לעבור על קצהו של הלכה גם במצב כזה, ועל כך נענה שזאת היא רות הגיורת הטריה, והדבר הוא חידוש כפול שהגיורת הטריה תשגיח עוד יותר מבנות ישראל המורגלים בהלכות אלו. עוד טעם למה יצאה שלשלת המלכות דוקא מרות הגיורת, מבואר בספר שם משמואל (פרשת במדבר - שבועות - שנת תר"ע)

וזה לשונו: הרה"ק מקוצק זצ"ל אמר שענין המלוכה לא היה נמצא בישראל, והיו צריכים ליקח זאת מעמון ומואב, עכ"ל, והפירוש פשוט כי באשר כל ישראל כאיש אחד המה אינו שייך שאחד ישתרר על חברו כמו שאין האבר האחד שבאדם משתרר על האבר האחר, ומשה רבינו ע"ה שהיה מלך הוא מחמת שהיה נבדל מכלל ישראל ולא היה נחשב שהוא כאבר מאברי הכלל רק שקול משה כנגד כל ישראל. ולכך הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב, משום שקליפת מואב הוא גיאות, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו ט"ז) שמענו גאון מואב גא מאוד. ועל כן היתה נפש דוד המלך ע"ה טמועה בשביה בתוך קליפת מואב כדי להוציא ענין ההתנשאות מהקליפה ולהביאה אל הקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים.

ה. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ בראות נעמי שכוונתה של רות רצויה, ובכל לב היא מוכנת לוותר על מנעמי עולם בשביל חיי נצח, ותחדל לדבר עליה, מבאר הרב חיד"א זצוק"ל ע"פ המסופר בגמ` (מסכת בבא מציעא דף פד) על ריש לקיש שהיה בעבר ראש לגזלנים וסיפור חזרתו בתשובה היה כך: "יוֹמָא חַד הֲוָה קָא סָחִי רַבִּי יוֹחָנָן בְּיַרְדֵּנָא [יום אחד התרחץ רבי יוחנן בנהר הירדן], חַזְיֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ [ראהו ריש לקיש], וְשָׁוַר לְיַרְדֵּנָא אַבַּתְרֵיהּ וקפץ לנהר אחריו], אֲמַר לֵיהּ, "חֵילָךְ לְאוֹרַיְתָא" [כשראה רבי יוחנן גודל כוחו של ריש לקיש אמר לו הלוואי שתתן את הכח שלך בתורה]. אֲמַר לֵיהּ, "שׁוּפְרָךְ לְנָשֵׁי" [השיב לו ריש לקיש באותו מטבע לשון, מאחר ורבי יוחנן היה איש יפה מאוד, קרא לעברו `היופי שלך ראוי לנשים`], אֲמַר לֵיהּ, "אִי הָדַרְתְּ בָּךְ יָהִיבְנָא לָךְ אֲחוֹתִי דְשַׁפִּירָא מִינָאִי" [השיב לו רבי יוחנן אם תחזור בתשובה אני אשיא לך את אחותי שהיא יפה יותר ממני]. קַבִּיל עֲלֵיהּ [קיבל עליו ריש לקיש לחזור בתשובה].

בָּעִי לְמִיהֲדַר לַאֲתוּיֵי מָאנֵיהּ [כשרצה ריש לקיש לחזור ולעלות מהנהר בכדי להביא את בגדיו], וְלָא מָצִי הָדַר [לא היה לו כח לחזור, שמשקבל עליו עול תורה תשש כוחו]. ובזה מבארים שכשראתה נעמי שחולשה עוטפת את רות היא הבינה שהיא באמת קיבלה עליה עול תורה ומצוות. ו. כך אפשר לשאול גם בפרק ד פסוק יא וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה` אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם: וכנראה שהמקרא מדגישה את הבדל המינים בשתי-שני, ולא כל כך בסיומת של הם-הן.

מה שכפל שנית ויהי כבואנה `בית לחם` ביארו חז"ל (בבא בתרא צא ע"א) אמר רבי יצחק אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בועז, והיינו דאמרי אינשי עד דלא שכיב שיכבא קיימא מנו בייתיה, ויצאו כולם להלוויתה, ובעומדם שם חוץ לעיר בקצה, או אז בדיוק הגיעו רות ונעמי לעיר. ורצה לומר כי ותהום העיר היה מידית כשנכנסו לעיר, מכיון שבשעת הכניסה לעיר ממש היתה פגישה הלא נעימה עם נעמי השבה משדי מואב. ז. חסד שנופל על אדם ללא שיהיה מוכן לזה כלל וכלל, מביאה לתגובה ספונטנית, וזה מה שהיה גם כאן, רות באה כמואביה, שעד לזמן זה היו העם המואבי זכריו ונקבותיו מנודים מעם ישראל, וישנו איסור מפורש בתורה שלא לעשות איתם חסד, ככתוב (פרשת כי תצא) לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם, ופירושו כדברי הרמב"ן:

"כאומר, אע"פ שהם בני משפחתכם, ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו, לא תהיו אתם לו כאחים דורשי שלום וטובה, כי הם הפרו ברית אחוה ותהיה מופרת לעולם". ולכן מכיון שעד אז עדיין לא התגלה ההלכה שמואביות דינן אחר ממואבים, והיא באה על דעת שאף אחד מבני ישראל לא יסתכל לעברה, [וזהו אכן שיא ההקרבה מצידה למען חמותה, ראי להלן], לכן כשהיא ראתה כי לא פחות ולא יותר הנשיא של כל איזור בית לחם [ולדעת כמה חכמים הוא היה שופט כל עם ישראל] פונה לעברה ומבטיח לה את פרנסתה מכאן ועד גמר הקציר זה היה בעיניה כאילו בשורה על זכיה בפיס, ולכן היא הגיבה בצורת הודיה עצומה שהיה מקובל בזמנים עב רו השתחוואה לפני מטיבה ואיש חסדה.

ח.. פירוש הכתוב הוא כי לפעמים אדם מוצא חן בעיני האחר ללא שיהיה ראוי לזה ומבלי שיעשה לשם כך שום מעשה מיוחד, מציאת חן הוא ביטוי לחסד הנמשך לאדם בגין חינו המיוחד אף ללא שיהיה ראוי לזה, וכשראתה רת את חסדי בועז לעברה היא תלתה את העניין במה שמצאה חן ולא בגין איזה מעשה מיוחד שעשתה או בגלל ערכה המיוחד, ולכן היא אמרה בפסוק י וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה, ואז הסביר לה בועז שלא מדובר כאן על מציאת חן אלא כל החסד שהוא משפיע לעברה הינו בגין מעשה החסד העצום וההקרבה שעשתה למען חמותה, יחד עם הויתור על כל מנעמי עולם והתקרב ות לעם אשר לא ידעה תמול שלשום, אבל בכל זאת רות כאשה מאוד מיוחדת במידת הענווה רצתה להתרחק מהשבחים המופלגים ששמעה זה עתה מבועז ורצתה בכל זאת לתלות כל הפניה לעברה בגין מציאת חן ולא יותר מזה.

ורצתה לקבל בנפשה כי כל מה שאמרו לה נאמרו רק בכדי לחזק את ליבה ולא באמת, ולכן היא הגיבה בצורה הזאת: וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, [שבכל זאת אני חושבת שהכל רק מציאת חן בעיניך - בועז, וכל מה שדברת ושיבחת אותי לא היה אלא] כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ, [אבל האמת היא ש] וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה [ראוי בכלל להיות נחשבת] כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ, ועל זה אמרו חז"ל במדרש כי בועז השיב לה: "אמר לה, חס ושלום, אין את מן האֲמָהוֹת, אלא מן האִמָהוֹת".

ט. ביאור חז"ל כי החסד שעשו עם מחלון וכליון, מתבטא בכך שהן מחלו למשפחת בעליהן על סכום הכסף של הכתובה שהיה מגיע להם כדין כל אשה שהתאלמנה שהיא מקבלת מנכסי בעלה סכום מסויים כפי מה שהתחייבו בשעת החתונה, והן כשראו את מצב חמותן הן ויתרו לה, ולא עוד אלא שהן טיפלו בכל צורכי הקבורה של מחלון וכליון, כי לא היה לאל ידי נעמי לטפל בזה.

י. עייני במאמר הבא, ובסופו תמצאי תשובה להערתך. והנני מאחל לך חג קבלת התורה שמח - אני מתבונן עלייך ועל שני חברותייך כמבטו של בועז לעבר רות, אני מתכוון להשוות את גדולת נפשכן ואת מה שהשארתם אחריכן, וההתקדמות לעבר העתיד המבטיח הלא נודע. אשריכם ישראל שאלו בנותיו שבת שלום - מנשה ישראל ואני משלים ברשותך את היריעה במאמר על מגילת רות בס"ד [מלוקט ברובו מספר `התודעה`].

אמרו רבותינו ז"ל: `המגילה הזו (מגילת רות) אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא התר ולא איסור, ולמה נכתבה? ללמדך שכר של גומלי חסדים`; -: והלא כמה גופי מצוה וכמה גופי הלכה אנו למדים ממגילה זו - דיני גרים, דיני מתנות עניים, דיני צניעות, דיני קנין ועוד כהנה רבים, והכל מרות וממעשיה הנאים, ואתה אומר `למה נכתבה מגילה זו`? -: אלא כך אתה דורש את דברי החכמים: אלמלא נמצא ברות דבר טוב שהכל צריכים לו וראוי שהכל יבואו ללמוד אותו ממנה כדי לדעתו ולעשותו כמוה - גם שאר כל מידה טובה והנהגה נכונה שאתה מוצא בה עתה - לא היתה מצויה בה.

לפי שסתם גרים אין מביאים לישראל מאומה. ולא עוד, אלא שקשים הם לישראל מפני שמביאים אליו דברים שאינם ראויים לבוא בקהל ה`. כל מה שהגרים זוכים, אינם זוכים אלא משלחנם של ישראל. כלום חסר המזג בישראל, וחסרים בו יודעי תורה ועושי מצוה, שנצפה לגרים שיבואו ללמדנו דיני איסור והתר, טומאה וטהרה, גזל ואונאה, או צניעות ודרך ארץ?:

אלא, רות מידה אחרת היתה בה שחסרה לישראל באותה שעה. אבודה לשעה היתה אותה מידה מישראל ומצויה היתה אצל רות. חסר היה המזג ובאה היא והשלימה את החסר. כיון שכך זכות גדולה זכתה רות שהכל היו צריכים לה וכל ישראל כאילו משלחנה אכלו - גרמה לה הזכות הזו גם לעוד הרבה זכויות, וכשאכלנו משלחנה ממה שהיה שלה - כבר אכלנו גם ממה שהביאה לשלחנה מן הדברים שהם שלנו מתחילה ועד סוף:

מידתה של רות - חסד. על ידי החסד שבה, הגיעה לכל מידה טובה בבת אחת, בפסיחה, בקפיצה אחת, והכל נעשה שלם אצלה; וכבר למדנו ממנה גם טומאה וטהרה, איסור והתר, וגם צניעות ודרך ארץ ששלנו היו תמיד ומאתנו היא למדה. ומכוחינו היא יצאה גם ללמד: היה זה דור שבו אבדה מידת החסד את מקומה הטבעי בבני ישראל, והוצרכנו לקנותה שנית ברות המואביה השבה משדי מואב, הא כיצד? שמעו נא רבותי: אנשי בית לחם, בחירי יהודה המה.

והיתה בית לחם יהודה כביתו של אברהם, שכל הנכנס בו רעב - יוצא שָׂבֵע בכל. והאיש בבית לחם יהודה, בנו של נחשון בן עמינדב הוא, ואלימלך שמו, וכאביו גם הוא נשיא, גדול הדור!: א,א וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב--הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו. א,ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים--מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם. ויהי רעב בארץ. כל העם, בני בניו של אברהם, כולם זקוקים עתה לחסד אביהם. מי יושיעם בצר להם? הכל נותנים עיניהם בבחיר כל העם, באלימלך; -: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה: למה הלך ועל מה הלך? -:

כי אמר: `עכשָׁו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו - עמד וברח לו מפניהם`: לאן הלך? -: לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב! -: ולמה? לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה`; גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה` - עַד עוֹלָם!: מה חטאם ומה פשעם יותר מכולם?: עמון ומואב, כפויי טובה הם יותר מכולם ואינם מסוגלים לדבר אחד של חסד כל ימיהם, אפילו לא חסד של שקר: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם!: לא אחיך הם, אלא בבית אביך גדלו. בזכותו נצולו ממהפכת סדום והיו לעמים.

פעם אחת בכל ימיהם הארוכים חיָּבים היו לבזבז עליך ככר לחם ונאד מים, לא מפני צרכך, אלא מפני כבוד לאביך. בדרך בצאתכם ממצרים, היו חיָּבים לעשות עמך כך. כפויי טובה נתעבים הם, שפלה נפשם מנפש המרצח; ואם בכל זאת לא די: עמי, זכור נא מה יעץ עליך בלק מלך מואב אֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם - לְקַלֲלֶךָּ. ירושה היא זאת להם מאבותיהם כשהיה אברהם אבינו עסוק כל כולו בחסד, חסד לאברהם, לוט בן אחיו להיכן הלך? - הלך סדומה..: לבני בנותיו של אותו האיש שפרש מחסדו של אברהם והלך לסדום - לשם הלך נשיא עמו של אברהם בעת צרתם!: הלוך הלך חסדו של אברהם מאוהל לבית, מבית למעון, ממעון לפלטרין, ומפלטרין להיכל, והנה אהה! שם בהיכלו, אבד החסד..:

אמר הקדוש ברוך הוא: גוזר אני על העליון שירד, ועל התחתון שיעלה!..: וכאן הננו מתוודעים לפלאי תמים דעים בהנהלת עולמו, הקב"ה הצמיח את גרעין החסד מחדש דוקא ממקום שבו אי החסד הוא הדרך והוא השיטה, משם דוקא עלתה רות המואביה שלימדה את העם פרק בהלכות חסד, והצמיחה מחדש בבית יהודה את דוד מלכנו החסיד ע"ה.

אברהם כבר נשא תפילה על כך שלא יאבד לוט ובנותיו למען יצמח שורש דוד המלך ע"ה מאותו ניצוץ קדוש אשר חזה כבר אז לפני כשבע מאות שנה במהפכת סדום ועמורה. אברהם שבכל כוחו ניסה לשתול בלוט את מידת החסד, הצליח לשתול שם גרעין שתעמוד לנס עמו ביום צר. כל העם שרוי בצער. ואלימלך שברח מֵעמו יהא נתון ברוָחה?: א,ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, כי הכהו ה` על אשר הפיל לבם של ישראל. עליון היית על עמי, כיון שהפלת את לבם - רד!:

וַתִּשָּׁאֵר הִיא (נעמי אשתו) וּשְׁנֵי בָנֶיהָ - יתומים וגרים בשדה מואב: א,ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת--שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. ובשדה מואב שתי בנות, יתומות אף הן. כי הכה אהוד שופט ישראל את עגלון אביהן, וימלוך אחר תחתיו. והן ירודות מגדולתן. נִשְׂאו הירודות לירודים: האב הלך רק לגור בשדה מואב. כיון שמת, אמרו הבנים: אנחנו נשב בשדה מואב, לא כגרים כי אם כתושבים. וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת... וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים:

מה שלא יכלו לעשות בחיי אביהם הצדיק הוציאו אל הפועל אחר כך, ובאין משגיח ומוכיח מה יעשה הבן ולא יחטא, ונתדרדרו לעומק השפלות של ההתבוללות, וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת והחטא הזה כפול ומכופל כי עצם הדבר ליקח בת אל נכר הוא עוון חמור מאוד ומה גם נשי מואב אשר אפילו היו מתגיירות אסורות משום לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה`, שבאותו הדור עדיין לא נתגלתה ההלכה למשה מסיני מואבי ולא מואבית והיה הדין ברור שגם הנקבות נתרחקו, ואף שההלכה האמיתית מתרת את הנקבות מכל מקום הכתוב מציין דבר היותן מואביות, כי פני האחים היה לחטא שהרי הם לא ידעו מההיתר שלא נתגלה אלא בימי דוד בן ישי. וכמו שהאריך החיד"א. אף על פי כן מציאה אחת אחרת נמצאת במואב. ומציאה זו, רק לאחר שאבדה כליל מבעליה הקודמים, רק אז היא נמצאה.

אחת מן המרגליות שאבדה מבעליה הראשונים שקנוה, והיא נתגלגלה באשפתות ובמקומות שמסדום ועד מואב, ולאחר שנתיאשו ממנה יורשי הבעלים הראשונים, יאוש גמור, עתה היא נתגלתה; - וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן!: א,ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ. העליון ירד כליל. עכשָׁו הגיעה שעתו של התחתון לעלות: אמה של מלכות: וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ (מלכים - א ב) - אמר רבי אליעזר: `לאמה של מלכות` - זו רות:

מה טיבה של זו שזכתה היא לבדה לקשור קשר מלכות בראש עם אלקי אברהם, ונעשתה אם למלכות של חסד אברהם, יותר מכל הנשים שהיו לזרעו של אברהם?: אלא, תבוא זו, שאף היא מכחו של אברהם באה, מאשר זרע ונטע תורת חסד בלוט בן אחיו, והיה דומה שלא נקלט החסד שם ולא כלום והכל אבד בסדום שלשם הלך לוט; ולא עוד, אלא שקם ממנו עם מואב שכולו כפית טובה וחסר חסד מכל וכל; אף על פי כן נותר שם שריד אחד מתורת חסד זו, והשריד נתגלגל ובא בעולם כשבע מאות שנה, דרך כל אשפות וסריות, עד שבקע אורו ברות זו; -:

עצת פלא יועץ היתה זאת, שלמכת המובחר שבבניו אשר במעולה שבנחלתו, בית לחם יהודה, תבוא רפואה מן הגרועים שבמשנאיו ומן השפל שבמקומות, משדה מואב: ועם כל זה, לא מין בשאינו מינו הוא זה, אלא מין במינו, מקור אחד לשניהם. גם הרפואה ממקור בית לחם באה, אלא שבויה היתה בשבות קשה ועתה היא נגאלה ושבה למקורה הראשון; -: לכך כתיב (רות א): וַתָּשָׁב נָעֳמִי - שמא היא לבדה? לא. אלא - וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ - `הבאה משדה מואב`? לא, אלא הָשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב. אל מקומה היא שבה: א,ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב: כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב--כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם. ובמדרש רות רבה - `זו היא ששבה ודאי משדי מואב`: שבה ודאי.

נשמה היא מן הנפשות שעשה אברהם. עתה היא נגאלה משביה ושבה לשרשה. עתה היא באה לבית לחם יהודה להעשות אֵם למלכות יהודה, וכסאה יהיה נכון עד עולם: חסדי רות: שנים הם חסדיה של הָשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב שמונה לה הכתוב: אשר עשתה את חמותה; וחסדה האחרון הטוב מן הראשון - לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר:

עשר שנים שהיתה עם נעמי חמותה בבית, כולן שוות היו לטובה. לא עצבה רות לנעמי, אלא משתדלת היתה תמיד לשמח לבב אלמנה זו שירדה מגדולתה, עד שהיא עצמה היתה לאלמנה. ברם, כל חסדיה הראשונים האלה, אינם זכורים לה עתה. חסדים גדולים מהם מאפילים עליהם. הראשונים, חסדים של כל אדם המה.

אדם שקוע בתוך עצמו וכשהוא מציץ לפרקים חוצה לו, ורואה בצערם של אחרים, מזדקק להם וגומל להם חסד. כאלה היו חסדי רות הקודמים והם אינם זכורים לה עתה: ב,יא וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ--הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ. חסדה הראשון הזכור לעולם ועד - אשר עשתה את חמותה אחרי מות אישהּ. חסד זה לא היה חסד של כל אדם.

זה היה חסד של אברהם: אדם שוכח כל עמלו וצערו שלו ונותן כל לבו רק על צער זולתו בלבד; וכשהוא בא לגמול חסד לזולתו - עם כל כולו הוא גומל ואינו משאיר מאומה לעצמו. כזה היה החסד שעשתה רות את חמותה אחרי מות אישה, בשעה שהיתה בעצמה זקוקה לחסד ולרחמים. לא גמול טוב גמלה לנעמי, אלא עשתה את עצמה כולה מעשה אחד של חסד, ונתנתו לנעמי ולא הותירה לעצמה אפילו שריד: כולי שלך!: בתו של עגלון מלך מואב ראש היחס בארץ זו, חשקה נפשה בבן עם זר, באיש בית לחם. עשר שנים חיתה עם הזר ולא ידעה בטוב.

כל אשר חלמה בנעוריה, נגוז והלך. עתה מת האיש - הלא שוב תשובי לבקש אשרך בתוך עמך. צעירה את ויפה מאד, וכל גדולי ארצך ועשיריה מבקשים קרבתך! -: ועניה זו, נעמי חמותי, מה תהא עליה? לא אני הבאתיה לכאן. עם בעלה ושני בניה באה. אבל, כמה מלאה היתה כשבאה, כבוד ועושר, בעל, בנים שנולדו כבר ושעמדו להולד - עבר מלא זוהר ועתיד מזהיר יותר; אב הרחמן, כמה מרוקנת היא האשה הזאת מכל טוב, היום הזה! לא. לא אתן לה לשוב לעמה ריקם!: וכי מה יש בידך להשיב לה מכל אשר אבדה?

את בעלה לא תחיי, ולא את בניה. גם את נעוריה לא תוכלי להשיב לה. אסון כבד פגע בה, לא את הבאתו עליה, מה תתני לה? -: מאומה אין לי להשיב מכל אשר אבד לה - את עצמי אתן לה והייתי לה למשיבת נפש: מואביה את, והיא, לבית לחם היא שבה; והיה כאשר תבואי עמה לשם, והיית לה רק למזכרת עוון ולחרפה ולבוז בעיני כל עמה, ואת - מקור חרפתה; למה תוסיפי לה עוד יגון על יגונה? -:

א,טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. א,יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. מעתה ועד אשר המות יפריד בינינו, שוב לא מואביה אני. בת נעמי אני. לא אב ואם לי ממקום אחר. אין לי מולדת ולא עם, לא חיים ולא מות, אלא עם נעמי. עמה - עמי, ואלקיה - אלקי, ככל אשר תורני אמי, וככל אשר אבין מלבי מה המעשה אשר אעשה ויטב לה. לא בת אל נכר ולא גיורת, אלא מעודי ועדי קברי, כולי שלה!: קרובה אני לנעמי כל כך, דבוקה אני בה - מי ירחקני?

מבית המלכות אשר במואב דלגתי לבית לחם להיות שם כאחת השפחות כדי לת כבוד לאלקיה לעמה שלה - מי ישא חרפה על נעמי בגללי?!: משנתנה דעתה לילך אחר נעמי אל עם אשר לא ידעה, לא רצתה רות אלא שתהא שם כאחת השפחות המשרתת את גבירתה עד מות; ובמות גבירתה תמות גם היא, שאין לה חיים אלא היא, איך תעלה על הדעת שתנשא בבית לחם לאיש מיהודה, והיא מואביה? מי ישחית את זרעו בה, והכתוב אומר:

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה` עד עולם! מוֹאָבִי - והמואביה בכלל. כשם שאסרה תורה אדומי, מצרי וכן ממזר, והנשים שבהם הן בכלל האנשים: אבל הקדוש ברוך הוא, שהוא בורא אורו של משיח, מחשבה אחרת חשב. בדורות הראשונים לא עלתה שאלה זו לפני חכמים, ולא הורו בה הלכה, וגם הקבלה לא היתה ידועה לרבים, כי לא נגע הדבר למעשה. אכן, לא היתה שם אפילו נפש אחת מואביה שראויה לבוא בקהל ה`. רק בדורו של בועז ושל רות נתעוררה שאלה זו בסמוך לבואה של רות. אותה שעה ישבו החכמים ובררו ההלכה; עַמּוֹנִי - ולא `עמונית`; מוֹאָבִי - ולא `מואבית`: שמא תאמר הרי כתוב גם אדומי, מצרי וממזר - והנשים בכלל איסור? - שונה האיסור שבעמון ומואב, שהכתוב נתן בהם טעם לאיסור: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם.

תביעה זו לא חלה על הנשים, לפי שאין דרכן של נשים לצאת ולקדם פני הבאים, לכן גם האיסור אינו חל על הנשים שבעמים אלה; מה שאין כן האיסור שנאסרו האדומים והמצרים - עד שלשה דורות, והממזר עד עולם, נאמר ללא טעם שיהא בו משום חילוק בין האיש והאשה; לכך הכל אסורים, אחד האיש ואחד האשה: האיר ה` את עיני החכמים שבאותו הדור שבררו הלכה זו, מפני שהיה אותו הדור צריך לכך. כנסת ישראל מצפה לרות שתשוב ותבוא משדה מואב, ושאורו של משיח יגלה בו: שערי חכמת התורה ועומק האמת שבה, נפתחו לחכמים שבאותו הדור למען רות, שתנשא לבועז.

בועז ראש הסנהדרין ונשיא ישראל לאחר אלימלך. ד,א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, ...ד,ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מִזִּקְנֵי הָעִיר--וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ. לאחר שבאה רות בקהל ה`, שוב נסתמו מעינותיה של הלכה זו מעיני חכמים רבים בישראל והחלו מהססים בדבר. גם היסוסים אלה שבלב חכמי ישראל שבדורות הבאים, מאת ה` היו, שלא יהא הפתח פתוח לכל המואביות שתבואנה בקהל ה`. וגם מפני עוד טעם שהיה כמוס כמה דורות ונגלה רק לבסוף לאחר שהגיע זמנו של אורו של משיח שיגָּלה בכל תקפו; שהוא היה צריך לעבור תחילה כל גלגולי פחד ומורא הלב וכדי שתהא כל דרכו של מלך המשיח, זה דוד, נתונה תמיד בין שני עברים: פי פחת ועמקי שאול מעבר מזה; רום שמים ופתח פתוח עד לכסא הכבוד מעבר מזה:

כך גזרה חכמתו יתברך, שכל דרכו של מלכו משיחו תהא רצופה גדולה וענותנות בכל עמקן ורומן. גדולה שאין למעלה הימנה, וענותנות שאין למטה הימנה: נפשו של דוד קנתה מעלתה דוקא מתוך לבו הנדכה והשבור שהכל ריחקוהו וקראו אחריו פסול פסול, ודוקא משם רבת צררוני מנעורי ומכולם עמד בענוותנותו, רוב ספר תהילים ובכיותיו והשתפכות נפשו להקב"ה היה על דבר זה וכפי שמרבה רש"י לפרש בפסוקי התהלים, עד שגילה הקב"ה את סוד טוהר נפש דוד ביד עבדו שמואל הנביא שמשחו למלך על ישראל. ד,ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי--פֶּן-אַשְׁחִית, אֶת-נַחֲלָתִי; גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל. וכפי שאנו רואים, גם אחרי שנתחדשה ההלכה `מואבי - ולא מואבית`, עדיִן מתירא היה דודו של בועז לקחתה לאשה ואמר (רות ד): פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי.

והיו שם אנשים שאף על פי שלא הרהרו אחרי ההלכה, הרהרו אחרי מעשה בועז. אמרו: מואביה זו, אפילו מותרת היא לבוא בקהל - עד ביתו של בועז צריכה שתתעלה? והבית הזה קֹדש קדשים הוא למלכות שמים!: ד,יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאותו לילה שבועז כנס את רות לביתו, לילו האחרון היה, ולמחרת, הכל השכימו להלויתו, כי מת:

עצה עמוקה היתה זאת ממי שהוא פלא יועץ. בועז, לא היו כתובות לו שנים בספר החיים, ועכבו הקדוש ברוך הוא עד שיתן זרע לרות, כדי להעמיד את דוד מבין שני ענקים. כיון שמלא את רצון ה`, מיד הלך לעולמו: ואולם כמה גדולים היו חקרי הלב ברבים מן העם אחרי שראו אותו מעשה. כל מי שטעה, ראה בכך יד ה` שהיתה בבועז להענישו על ש`פגם` משפחתו;

כשם שקודם לכן נענש אלימלך אחי אביו, ונענשו בניו על אותו עוון: רבים אמרו, ולואי שלא יצא ולד מן הנישואים האלה. והקב"ה היה מצפה לאותו ולד - מתי יצא. וכשנולד בן לרות, לא מצינו בכתוב ששמחו בו, אלא הנשים השכנות לנעמי. הן שמחו והן קראו לו שם. ואיה כל גדולי המקום והזקנים שברכוהו לבועז קודם לכן? [וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְקֹוָק אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם:], אין הם נזכרים כאן. אולי גם הם נבהלו מאותו מעשה שראו את מיתתו של בועז מיד לאחר שכנס את רות.

חששו שמא ח"ו ארע כאן מכשול של שגגת הוראה ושגגת מעשה: כיון שהשכנות טִפלו ברות ובבנה, וברכוהו - לכך נתן הקב"ה רוח הקֹּדש בפיותיהן ועשה את כל דבריהן תורה, ונכתבו במגילת ספר לדור דור; -: ד,יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל. ד,טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. ד,יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד. פסוק זה שרוח הקֹּדש כתבה מפי השכנות, כולו אומר דרשני; ותקראנה ותקראנה, שתי פעמים, למה?:

כל מקום שנאמר בתורה לאמר לענין שם, לאחר הזכרת השם נאמר, וכאן - לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי - ואיה השם גופא שמשמעו `יולד בן לנעמי`?: וכן קריאת שם `עובד` שנזכר בסוף, לא נאמר בו למה נקרא כך: והתמוה ביותר הוא סופו של הפסוק: וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד. אם לענין היחס, הרי הוא אמור לחוד בפסוק שלאחריו, כל היחוס מפרץ עד דוד, ולמה נאמר יחוס זה כאן?:

אלא כך דרשהו למקרא זה: וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם - לענין טהרת הבן שיצאו עליו עוררין, שמִּן המואביה בא - לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי כלומר, אין שם של אם מואביה נקרא על הבן הזה, אלא שם נעמי נקרא עליו, ונעמי מגדולי היחס היא, בת בנו של נחשון בן עמינדב; וגם רות היתה לה כיוצאת מחלציה. ולענין יעודו של הבן הזה לעתיד - וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד. דרך נוטריקון: עובד - עוד בן - דוד. כלומר, הבן הזה, ועוד בן שיוליד הוא, ואחר כך - דוד. שכן רוח הקֹּדש היתה מדברת מתוך גרונן בברכה זו: ורוח הקֹּדש אמרה:

אמן, כן יהי כדבריכן - הוּא אֲבִי יִשַׁי, אֲבִי דָוִד: ואסיים בלימוד גדול מהמגילה הק` במדרש רות דורש על הכתוב (רות ב) וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר: על הפסוק שאמר הקב"ה למשה שבבואו למצרים יצא אהרן לקראתו, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, ובמדרש: אמר רבי יצחק בר מריון למדתך התורה דרך ארץ שכשאדם עושה מצוה יהא עושה אותה