נוער מתמודד

בימים כאלו יש שיגידו לנו – "סבלנות, הכל יסתדר". מה הקשר סבלנות? למי יש כוח לחכות, ולמה?

החיים הם לא עלון. החיים האמיתיים מורכבים יותר, ויש בהם תהליכים שמחייבים סבלנות. ההתעלמות מהם גורמת לציפיות לא ריאליות

ה"חזון איש", מגדולי הדור הקודם, השיב לבחור שרצה לעזוב את הישיבה במילים הבאות: "חזור בך בן אדם, חזור בך"

ההצלה הכי גדולה בעולם הגיעה בזכות התפילה. בואו נעשה מאמץ

השורה התחתונה זהה. לא צריך מדריכי נוער, יש הורים! ואם ההורים יבינו את נקודת החולי של הילדים, בגלל הטראומות שעברו, ויצליחו לשנות גישה, משיפוטיות מבקרת – לאהבה מקבלת, זה יקרין וישפיע על הילדים

אם כבר קרתה הנפילה, כדאי להבין שמה שקרה – קרה, וכעת נפתחה עת רצון שמחייבת אותנו לשנות תדר, לדעת להתחיל מבראשית

הקב"ה רוצה אחדות, וזה מתחיל בבית. אם נדע ונשכיל לקבל, לקרב ולחבק – נוכל להציל נשמות. פשוטו כמשמעו

האם מותר ליטול ריטלין ביום הכיפורים כדי להתפלל בריכוז? ומתי כדאי לתת ריטלין לילד צעיר?

חשוב כל כך ללמוד מהיום הזה את היכולת לעצור ולסלוח, לעצמנו ולילדינו

שניים מסימני ראש השנה שיש בהם לימוד גם לנו, ההורים. זו עבודתנו ביום הזה, להמתיק את הדינים, ולהפוך אותם לרחמים

אם אתם כמוני, ולא מבינים מה הקטע, תנו לזה צ'אנס. אולי תגלו שזה לא כזה נורא

לא מזלזלים ברצון הלב, אלא מתייחסים אליו כאל גורם חשוב מספיק

אם אחרי כל המקורות שלמדנו, עברת את הכניסה לבניין, יום אחרי יום, בלי לשים לב לשומר, מבחינתך הוא היה שקוף, ולא ראית אותו בכלל, זה אומר שלא ממש הבנת והפנמת את החומר

איך בדיוק הקב"ה מודיע לאותן נשמות שזה תפקידן? לפעמים הוא שולח להם כל מיני אותיות באנגלית, (כמו: ADHD, ADD, ODD,PTSD  ועוד). האותיות האלו מייצגות בעיות אמיתיות, אבל הן רק ביטוי לשורש רוחני

זה קרה בוורט שלי: האורחים הגיעו משני הצדדים, והיה ניתן להבחין שאבא מעדיף שלא יראו אותו, שלא ישימו לב אליו. זה כאב לי נורא, דן הוא אח שלי, אז מה אם הוא נשר מהדרך? אבל אבא, חוץ מלומר שהוא מעדיף שלא יראו אותו, עשה הכל כדי שזה יקרה

מה ומי גרם לה להבין שהעצב שלה לא מעניין אף אחד?

שלום בית מוצלח הוא בהחלט ההשתדלות הכי בסיסית ונצרכת גם לחינוך ילדים

יש בלימוד הזה פתח עצום של תקווה. זה לא מתיר לנו לחטוא, אבל זה כן מלמד שתמיד אסור להתייאש, כי כבנים יש לנו פרוטקציות, שאבינו שבשמים באמת אוהב אותנו, ולכן תמיד, תמיד אפשר לחזור ותמיד אפשר עוד לתקן

גיל ההתבגרות הוא גיל קשה. ובכל זאת, אם הקב"ה הפקיד בידינו נשמות כאלו, אנחנו רוצים לעזור לזירוז תהליך הגאולה, ואת זה עושים דרך אמונה בהם ובטוב שקיים בהם

אנחנו לא נספרים רק לבד, כל אדם לעצמו, אלא כחלק מכלל ישראל

המורה הזה היה אדם רציני. הוא עשה מנוי על מגזין רכב, כדי שלא יעבור יום בלי לפחות ארבע דוגמאות מעולם ה"אוטוטרוניקה". ואריאל? מילד רדום ואדיש, הוא הפך להיות ילד שמקשיב

הכבשים היו כבדות ועקשניות, וממש לא שיתפו פעולה, וגם אם בכח רב הצליחו כמה ביחד להרים כבשה, לא היה שום סיכוי לעשות כך לכל העדר

כולם נופלים, ובכל זאת, לא הנפילה היא עיקר הבעיה, אלא הייאוש שבא אחריה

זה תפקידנו בחיים, להיות "מרגלים של קודש", לומר דברי עידוד ותקווה לשבורי הלב שסביבנו. זה גם תפקידנו בחינוך ילדינו, לתת להם ניגון אופטימי מעצים ומקבל

מורים ואנשי חינוך, זה בשבילכם: סדנה מתומצתת שבה נבין לעומק את האתגרים שחווים מתבגרים עם הפלאפון והרשתות החברתיות. נענה על השאלות האם להתעלם או להילחם, ונקבל כלים להתמודדות. בהנחיית הרב אברהם לשם

הגרף לעולם אינו חץ עולה, אלא יש בהמשך תמיד עליות וירידות

מעל הבור הפעור והנעול הזה נתלות כל מיני סיסמאות, טענות נגד הדת שאמורות להסביר בדרך הגיונית את הסיבה לעזיבה. גורמים כואבים פחות, שקל יותר לדבר עליהם

אם טיפת מים נופלת על פסגת תלולית עפר, היא תפלס לעצמה דרך להחליק למטה

לפעמים בלילה מנקרים ונרדמים, לפעמים התפילות אינן בערנות ובכוונה הראויה, לפעמים הילדים לא כולם לגמרי איתנו, וזה מתסכל. אבל תפקידנו לא להגיע לשלמות, אלא לשאוף לשלמות!

האם יש שורש עמוק שאחראי לפער בין הרצוי למצוי בהתנהגות שלנו? האם יתכן שכל מיני מקובעויות והרגלים מעוורים את עינינו וגורמים לנו לפספס?