נוער מתמודד
למה דווקא אני? אז מה אם אני אח גדול?
אם אתם כמוני, ולא מבינים מה הקטע, תנו לזה צ'אנס. אולי תגלו שזה לא כזה נורא
- אורית גרוסקוט
- י"ב אלול התשפ"ד
(צילום: shutterstock)יש שלב בחיים, בדרך כלל בגיל 14-15, איפשהו עמוק לתוך גיל ההתבגרות, שאתה מרגיש כאילו כולם באים אליך בדרישות. זה התחיל בבית, כמובן. איכשהו למרות העומס הלימודי המטורף, אמא ואבא החליטו שהם לא מוותרים לי על מטלה יומית כמו שטיפת כלים, פינוי שולחן וכאלו. לא יאמן.
זה המשיך בבית הספר, כשהרכזת נכנסה והודיעה בהתלהבות (היא אמיתית?! מה מלהיב בזה?!) על שעות "התנדבות" שהן חובה. אוקיי, עכשיו תסבירו לי, איך התנדבות יכולה להיות חובה? להתנדב זה לא משהו שאתה אמור לעשות מרצון? וחוץ מזה, חשבתי לתומי שהרכזת אמורה לדעת על לוח המבחנים המטורף שלנו. היא מכוכב אחר, או חלק מהצוות החינוכי של המקום הזה?!
וזה שהאחים הקטנים שלי חושבים שיש לי זמן להתייחס אליהם, נראה לכם הגיוני? אז מה אם אני אח גדול? זה בדיוק העניין. שאני ג-ד-ו-ל, והם קטנים. אז אין לי מה לעשות איתם, ולא, ממש לא אכפת לי שהם רוצים "לבלות" איתי, כמו שאמא אומרת. מה אני, תומך חברתי?
אז נכון שאתמול ישבתי שעתיים ודיברתי בטלפון, ואחרי זה התמקדתי במשך שעה שלימה בשיפור הנבחרת שלי בפיפא. ונכון שאני מסוגל לשבת שעות עם חברים, או בטלפון, אבל בינינו, אני פשוט צריך להירגע מכל העומס הזה.
אבל אז, אחרי כמה ימים, משהו קרה. פתאום שמתי לב שאני מחייך (בעל כורחי, שתדעו). כאילו, מה הקשר לחייך כשאני יושב אצל קשיש ומקשיב לסיפורים שלו מקום המדינה? התחלתי להרגיש שאני עושה משהו משמעותי. אני פשוט לא מאמין שאני אומר את זה. ואם זה לא מספיק, פתאום שטיפת כלים עם מוזיקה באוזניות הפכה בשבילי לרגע נחמד כזה, של זמן לעצמי. והוצאת האשפה? זמן למחשבה (ולבריחה קצרה מהבית, בינינו).
אז אם אתם כמוני, ולא מבינים מה הקטע, תנו לזה צ'אנס. אולי תגלו שזה לא כזה נורא. ואולי, רק אולי, תמצאו את עצמכם נהנים מזה.