שולחן שלם ורגל שבורה: מהי שלמות?

כולנו שואפים לשלמות.

כדי להשיג את השלמות, אנו מחפשים את החתיכה החסרה אצל האחר כדי שבאמצעותה אנו נהיה שלמים. לדוגמא: כשחסר למישהו כסף, הוא מחפש מישהו שחסר לו משהו אחר, הוא ממלא לו את החסר ובתמורה הוא מקבל ממנו כסף. ולהיפך, כשחסר למישהו חפץ מסוים, הוא נותן למישהו אחר כסף ובתמורה הוא מקבל את מה שחסר לו. כך טבע העולם, וזה נכון לא רק ביחס לחסרים פיזיים אלא גם ביחס לחסרים פנימיים כמו רגשות וכדומה. הבעיה שלא תמיד זה מצליח. לא תמיד אדם מצליח להגיע להרגשה של שלמות באמצעות מישהו אחר.

האם באמת השלמות שלי נמצאת אצל האחר?

מהי בעצם שלמות?

אי אפשר להגדיר משהו כשלם, מבלי להסתכל על המכלול. לדוגמא: אם השולחן שבור, גם אם אחת מרגליו נותרה שלמה, אף אחד לא יגדיר את הרגל כמשהו שלם, שהרי היא חלק מהשולחן וביחס לשולחן השבור אין לשלמות הרגל משמעות מיוחדת.

גם איבר שלם, הוא עדיין לא גוף שלם. גם גוף שלם עדיין אינו 'אדם' שלם כל זמן שחסרה לו דעה ומחשבה. לכן, גם אם אדם שלם ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הגשמיים, אולם אין לו דעת, לא נקרא לו 'אדם' שלם.

גם אדם שלם, הוא עדיין לא יהודי שלם. מתי אדם נקרא יהודי שלם? כשהוא שלם עם הבורא יתברך, כשהוא הולך תמים עם השם אלוקיו. כך מופיע בפרשתנו: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם השם אֱלֹהֶיךָ" (דברים י"ח, י"ג). ביאור הפסוק הוא, שהתמימות שלך יכולה להיות רק עם השם אלוקיך. היהודי השלם והתמים, כל ה"אני" שלו מקושר ומחובר עם רצון הבורא. כל כוחותיו ורגשותיו מאוגדים ומתמזגים להשם אחד. אין שום רגש וכוח נפרד, אלא כל רגשותיו הפועמים בו בכל מרצם, מקושרים ומכוונים לפי רצון השם ("שיעורי דעת" ב', קרבנות – מידת התמימות).

אם אדם לא חי עם השם אלוקיו חלילה, הרגל אולי שלמה, אבל השולחן שבור.

הציווי להיות תמים עם השם נכתב בתורה באמצע פרשה העוסקת בענייני כישוף ושימוש ב"כוחות" מאגיים שונים. התמימות מחייבת לא לייחס חשיבות לכשפים ולכל יתר התופעות המופיעות שם. נבאר את הדברים. 

משה אומר: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר השם אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת השם כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה השם אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם השם אֱלֹהֶיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם, אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ השם אֱלֹהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ השם אֱלֹהֶיךָ, אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים י"ח, ט'-ט"ו).

דעת התורה ביחס לאמיתות הכשפים וביחס לקבלת מידע ותקשורת באמצעות כוחות מאגיים כאלו ואחרים, באמצעות תקשורת עם המתים, הטלת גורלות, ניחוש וכדומה, הוא נושא רחב מאוד. כדאי לעיין בדברי הרמב"ן (על פסוק ט') ובעוד ראשונים המרחיבים בעניין. אנו לא נדון על כך במסגרת זו. ניגע בנקודה אחת הקשורה לנושא זה, כדי שנוכל להבין את הציווי "תמים תהיה עם השם אלוקיך".

כך כותב הרמב"ן: "וטעם תמים תהיה עם השם אלוקיך – שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו – רצונו לומר אורים ותומים. ולא נדרוש מהוברי שמים ("הוברי שמים" – צופי שמים ומבררי מזלות. רש"י ישעיהו מ"ז, י"ג) ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים. אבל אם נשמע דבר מהם, נאמר הכל בידי שמים, כי הוא אלוהי האלוהים עליון על הכל, היכול בכל, משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו... ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו. ולפיכך, אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים, אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה, ולא תירא ממגיד עתיד, אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע..." (רמב"ן פסוק י"ג).

כאשר אדם מבין ומאמין שבורא עולם "לבדו עושה והוא היודע אמיתת כל עתיד" (לשון הרמב"ן), ואדם חי מתוך תחושה שאין עוד מלבדו והכרה זו ממלאת את כל מהותו, אזי הוא חי מדובק ומקושר אל בורא עולם ושום כוח שבעולם לא יכול לשלוט בו.

בספר "חורב" (פרק ו'), מוסיף הרב הירש ומבאר:

"תמים תהיה עם השם אלוהיך. רק בהשם ובתורתו תדרוש על אודות הצלחת מעשיך ועתידך. ובאשר להצלחתך - אל תדאג, אם עשית את חובתך בשעה, בכוונה, בהבנה ובאמצעים שעמדו לרשותך לפעול כך ולא אחרת, הרי שעשית את שמוטל עליך, ואת כל השאר הפקד ביד השם. מעשה מחפיר שהצליח, לא יעלה ערכו מחמת הצלחתו, מעשה טוב שנכשל, לא ייגרע ערכו מחמת כישלונו".

אם נשוב לשאלה בה פתחנו – מהי שלמות? כמדומה שמצאנו את התשובה. "תמים תהיה" שייך רק "עם השם אלוקיך".