״אמא, אין לך מה לדאוג. מצבו של אבא מצוין. טוב לו עכשיו"

מהות היהודי היא אמונה, בתורה כתוב שה' אמר לאברהם אבינו: "לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם" (בראשית יז, ה) – מהיום לא תיקרא אברם אלא אברהם. אומרים צדיקים: אברם ראשי תיבות: "רבות מחשבות בלב איש" – כשאדם חושב שהוא זה שמתכנן, הוא זה שמוביל – הוא אינו יהודי. כדי להיות יהודי צריך להוסיף את הה', את ה"היא תקום" – עצת ה' היא תקום, האמונה שה' הוא זה שמוביל, וגם אם מתכננים משהו, ה' בסופו של דבר קובע אם הוא יצא לפועל, ולכן נקרא אבי האומה לא אברם אלא אברהם – בתוספת האות ה'.

יהודי יש לו כח להאמין בכל מצב. ה' אמר לאברהם שישא עיניו – כי מהמקום שהוא עומד, כל מה שמסביב לו – צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה – ה' יתן לזרעו. "שא נא עיניך וראה... צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם." (בראשית יג, יד-טו)

אומר ה"אור החיים" הקדוש, שאברהם הביט לכל הכיוונים בלי לסובב את הראש: "כאן עשה לו נס עצום, שיוכל לראות מצפון לדרום וממערב למזרח ממקום אחד, מבלי שיוצרך לסובב את ראשו." שואלים צדיקים: למה זכה אברהם אבינו לנס זה? כי עשה ארבע פתחים באוהלו שלא יצטרכו האורחים להסתובב לחפש את הדלת – משום כך זכה שלא יצטרך לסובב את הראש. וכן, משום שבכל הקשייים והנסיונות שעברו עליו הוא קיבל את דבר ה' בתמימות ובלי שאלות, כאילו הוא רואה כבר את התמונה השלמה – זכה לראות לכל הכיוונים בו זמנית.

כל הקשיים והנסיונות של אברהם אבינו עברו גם על שרה. לא היה לה קל יותר. כמה שנים היתה עקרה! והשפחה שלה הגר יולדת מיד. עם כל זה האמינה שהכל לטובה. על שרה אמנו כתוב שחיתה מאה עשרים ושבע שנה, וכתוב ברש"י: "כולן שווין לטובה". מפרשים צדיקים: כל השנים – כל מה שהגיע לה – היו אצלה שוות לטובה. היא האמינה שהכל לטובה.

הכח הזה של אמונה מוחלטת שהכל מה' ולטובה תמיד, עבר אלינו הבנים. כח האמונה נטוע בכל יהודי, גם אם יש לעמול עליו תדיר כדי להוציאו לפועל. אכן ראינו ביטויי אמונה מפעימים בעם ישראל במצבים הקשים ביותר.

יום לאחר מסע הלווית ששת בני משפחת שאער ז"ל מרחובות שנשרפו למוות, הגיעה אווה סנדלר, שבעלה ושני ילדיה נרצחו בפיגוע בטולוז שבצרפת לנחם את האלמנה אביבית שאער.

אביבית שאער אמרה לה: "זה ברור לי שזה סוג של כפרה על עם ישראל. אנחנו נמצאים בסוג של סרט, גם אנחנו נצטרך ללכת באיזהו שלב, אבל אני לא יודעת אם נצליח להגיע לאותה דרגה, הם אין לי ספק שהם במקומות הכי טובים, זה האינטרס שלנו שאנחנו רוצים אותם. מי שבאמת סובל זה אנחנו, הם הכי טוב להם".

שאער הוסיפה: "אני אומרת לך את מה שאמרתי לכולם: אני באמת מאמינה שאנחנו לא יותר רחמנים מהקב"ה, הקב"ה באמת אוהב אותנו. כל מה שהוא עושה זה לטובה, אנחנו לא יכולים להבין את הטובה הזאת, כי אנחנו מוגבלים בשכל ובידיעה שלנו, וקשה לנו לראות את הטובה הזאת".

צריך להאמין ולסמוך על הקב"ה שהוא נתן והוא לקח. כמו שהוא נתן הוא גם לוקח, יהי שמו מבורך. מי כעמך ישראל!

מרגש גם סיפורו של ר' דוד צבי גוטשטיין (דוצי) שאשתו ובנו וכל משפחת אשתו נהרגו באסון הרכבת:

"אין לי עולם. אין מוטי, אין מלי. רק ה' אתי, עשרים וארבע שעות ביממה. אני מרגיש את זה בכל רגע." על הנהג שגרם לתאונה המחרידה הוא אומר: "אם זה היה קורה ח"ו למשפחות לא יהודיות, היו רודפים את הנהג ואת חייו. אני לא כועס על הנהג. אין בי שום כעס. כלום. הוא היה שליח, אני מאמין שזה מהשמים. יהודי מאמין מסתכל על התמונה אחרת ורואה הכל באופן אחר. הוא רואה איך ה' מסובב הכל ונותן לאדם לחיות, אומר לו להזיז את האצבע, את היד. ה' רצה שכך יהיה. אם הוא לא היה רוצה, זה לא היה קורה. איך אפשר לבוא בטענות אל הנהג כשכך ה' רוצה?"

מרגשים הם גם דבריו של יונתן סעדה, יתום מאבא לאחר הפיגוע האכזרי בהיפר כשר בפריז:

"אבא לא עזב אותנו. הגוף שלו אמנם כבר לא אתנו, אבל אבא שלנו זה לא הגוף. זה הנשמה. הנשמה שעזרה לכולם. הנשמה ששמה את כולם הרבה לפניו. והנשמה הזו עדיין אתנו."

יונתן, מיד בשיחה הראשונה ששמע על הבשורה הקשה אמר לאמו: ״אמא, אין לך מה לדאוג. מצבו של אבא מצוין. טוב לו עכשיו. אבא תמיד היה נשמה. הנשמה שלו נשארה והיא במצב מעולה. הוא עדיין נשאר אבא שלי, אבא של אחותי, הבעל שלך, והקשר שלנו אתו רק יתחזק."

"התחושה היתה קשה מנשוא. מעבר לשבר הגדול שאנחנו חווים, אנחנו גם לא ביחד. אמא שלי וחלק מהמשפחה בצרפת, ואנחנו בארץ. מה שהחזיק אותנו הוא האמונה שהכל לטובה, והבטחון בקב״ה שזו היתה השעה של אבא לסיים את חייו. האמונה בהשגחה הפרטית התחזקה לאחר ששמענו שאבא הגיע לחנות לאחר שהחל הארוע. המחבל כבר נכנס פנימה, והורה לצוות העובדים להגיף את תריס הברזל, אבא שהגיע בדיוק אז רצה להיכנס, אך המוכרת אמרה לו ״אנחנו סגורים״, זאת על מנת להציל את חייו. אבא התעקש: ״אני רק רוצה שתי חלות לשבת!" והשתחל פנימה. או אז ירה בו המחבל מספר יריות, ואבא נהרג במקום. אסור לנו לעשות חשבונות שמים כגון אולי אם היה מתעכב במקום מסוים – הוא היה ניצל."

דוגמא מופלאה לחיים של אמונה היה ר' אוריה שטיין, שנפטר מהמחלה אחר שנות ייסורים קשות.

אוריה שטיין ז"ל, בנו של יבל"ח מזכה הרבים הידוע הרב מנחם שטיין שליט"א, נפטר בדמי ימיו מהמחלה הנוראה. בשנות מחלתו גילם אמונה אמתית, ואמר את הדברים המצמררים והמחזקים הבאים: אם אדם מתעורר ורואה עקיצה של יתוש, הוא נבהל שיהיה זיהום? לא! לה' יש הבדל בין עקיצת יתוש לבין גידול קשה? בוודאי שלא. לכן אני לא לחוץ.

בחור ששכב לידו בבית חולים אמר ששמע אותו בוכה: "כואב לי שכואב לו". כששאל למה התכוון – אמר שכואב לו שכואב לה' הכאבים שלו. כשאשתו בסוף ימיו דאגה ממצבו כדרך כל אשה שהיתה דואגת לבעלה אמר לה ברוגע: "אם אני בידיים של טאטע. אין ממה להיות לחוץ..."

ופעם אחרת אמר לה: "בתנו בת השנה וחצי לחוצה? לא. אנחנו צריכים להיות כמוה..."

כך המחיש איך יכול אדם להיות כגמול עלי אמו, לסמוך שהכל ממנו ושהכל לטובה. בתקופה שבה סבל מייסורים הכי קשים אמר לחברו שהוא דואג איך לשמר את קרבת ה' שאפשר להגיע אליה רק מייסורים – לזמן רב יותר... וכשאמרו לו שהוא לא יראה יותר בעיניו אמר מיד: "אני כן רואה – אני רואה את חסדי ה'!" המילים האחרונות שלו היו: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

בשבעה אמר האבא הצדיק שליט"א שצריך להודות על עוד שש שנים ועוד שני ילדים, כי בזמן המחלה לא נתנו לו סיכוי אפילו לחודש של חיים, והוא חי עוד שש שנים והביא שני ילדים נגד כל הסיכויים.

סיפוריהם של אלו שעברו ועוברים נסיונות הם רב מכר מהלך של אמונה!

הרב טאובר שליט"א מביא בספרו "פרקי מחשבה" על אמונה ובטחון סיפור מרגש שאותו היה רגיל רבו ומורו הגרמ"ד וייסמנדל זצ"ל לספר:

בשנות הזעם, בזמן החיסול הסופי של עירו נייטרא שבצ'כולוסבקיה, העירו הגרמנים בשעת בוקר מוקדמת את יהודי העיר, גירשו אותם מבתיהם ודחסו אותם לקרונות בקר. משפחות שלמות, אבות, אמהות וילדים רכים, נאלצו להצטופף עד כי לא נותרו להם מקומות ישיבה, וכך תחת השמש הקופחת שחיממה וליהטה את דפנות הקרונות, עמדו ללא לחם ומים, ואין מושיע.

בין אותם יהודים היה יהודי 'פשוט' שהיה מגדל תרנגולות. כמו כל יתר היהודים עמד גם הוא בדוחק ובצפיפות בקרון, יחד עם משפחתו וילדיו. הקטנים משוועים ומתחננים לטיפת מים, אך ליהודי זה דאגות אחרות בראשו. הוא מבחין מבעד לחלון הקטן של הקרון ביהודי המהלך חופשי ברחוב. היה זה אחד מאותם יהודים שהותירו הגרמנים ימ"ש לשרת את הרייך. בעל לול התרנגולות החל קורא לעומתו: "משה, עשה לי טובה, גש לביתי והאכל את התרנגולות, זכור: צער בעלי חיים דאורייתא!"...

יהודי זה היה נתון במצב נורא שבו עלולים לאבד כל צלם אנוש. הוא היה עלול לשאת את עיניו למרום ולקרוא: "ריבונו של עולם, היכן צער בעלי החיים שלך? אם איננו טובים כיהודים, רחם נא עלינו כבעלי חיים והצל אותנו! אם איני ראוי אפילו כדי להחשב כבעל חיים, מה חטאו ילדי? הם צועקים ללחם ומים ואינני יכול לתת להם, רחם אתה עליהם!"

והנה, גם במצב בלתי אנושי זה לא נפגמה דבקותו ואמונתו של יהודי זה בקב"ה. יהודי פשוט, מגדל תרנגולות, שבעצם בכלל לא פשוט, נאבק כביכול עם הקב"ה ואומר: "אתה רוצה לקחת ממני את האמונה ואת התורה, הריני אוחז בתורתך. אפילו עתה לא אתן לך לקחתה ממני. אפילו במצב איום זה, רצוני לקיים את מצוותיך, לשמור על ציוויך שציויתנו לקיים את מצות צער בעלי חיים דאורייתא."

דברים אלו מזכירים אשר מספר בעל "חובת הלבבות" על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואומר: "אלקי, הרעבתני ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגדלך הוריתני, אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה ושמחה בך!" (חובת הלבבות, שער אהבת ה' פ"א).

גם אם נתפלל "אל תביאני לידי נסיון", בכל אופן בזמן נסיון נדע שיש בנו כוחות.

כל אחד יכול להגיע לאמונה

בקבלת התורה היו דרגות: משה רבנו למעלה מאהרן הכהן, אהרן למעלה מן הזקנים, הזקנים למעלה מן העם. אולם בקריעת ים סוף לא היו דרגות – כולם ראו אותו דבר, כולם האמינו בה' בלי קשר לדרגה הרוחנית שבה היה שרויים. כידוע, ראתה שפחה על הים יותר ממה שזכה יחזקאל הנביא לראות בנבואה (חגיגה ב, א, מכילתא דשירה ג). כי ככה זה במציאות, כל אדם, אף הפשוט ביותר, שמאמין בכל לבו, הוא כמו גדול בישראל. כל אדם יכול להגיע לאמונה תמימה ולהיות בדרגה עליונה.

לרכישת ספרה החדש של הרבנית אסתר טולידאנו "שבילי האמונה" בהידברות שופס לחץ כאן