הסוס הוביל את כל האוצר לבית אדונו

"והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" (ט"ו ו')
 
עגלון יהודי שמע פעם בדרשה בבית המדרש שבעיירה שמצווה על האדם לבטוח באלוקים, ולשים עליו יהבו בכל דבר ובמיוחד בקשר לפרנסתו. כיוון שיהודי תמים היה קיבל את דברי הדרשן כפשוטם ומכר את עגלתו וסוסו לנכרי, נטש כל עסקיו ובא לביהמ"ד ללמוד תורה.
לימים נסע נכרי זה שקנה את העגלה לדרכו ולפתע ראה חבית גדולה מונחת על אם הדרך. הוא יורד מהעגלה, ומגלה להפתעתו מטמון עצום של כסף וזהב, אבנים טובות ומרגליות, ששוויים יספק לו כל צרכיו וצרכי בני ביתו במשך כל ימי חייהם.
שמח האיש מאוד והעלה את האוצר לעגלתו. והנה, בעודו בדרך - אחזהו שבץ וימת. הסוס נותר לבדו על אם הדרך, ומפני שהיה עובד אצל אדונו היהודי שנים רבות, הכיר את הדרך המובילה אליו, ובא לחצר היהודי עמוס במטמון הענק. כך השיב הקב"ה לאיש התמים ההוא שכר בטחונו.
כשהתפרסם סיפור זה, ניכנס יהודי אחד אל החיד"א ושאלו לאמר: אני עובד כבר שנים על חקר האמונה והבטחון, חוקר וחוקר ומשתדל בכל יכלתי להשיג מעלה זו בשלימות, ועדיין לא זכיתי; ויהודי זה תוך מספר ימים זכה למה שזכה?! ילמדנו רבינו פשרו של דבר.
ענהו החיד"א: אינו דומה מעבד קרקע בתולה לקרקע חרושה. אותו יהודי האמין באמונה זכה לחלוטין, ללא כל שאלות, ספקות וחקירות, ולכן זכה בכל זה. ברם, אתה מוציא כל ימיך בחקירות, וראה בעצמך מה עדיף...