לבד מול שבעים זאבים: סיפורו המדהים של הרב מאיר לייב שפירא

היה זה יום אביבי וקיצי של שלהי אייר, ומעל ירושלים היתמר ערפל כבד. לא ערפל חורף היה זה כי אם ערפל קרב. השמים הכחולים התכסו בענני אפר ואש, וקולות רעמים של פגזי מרגמה וירי מקלעים מילאו את האוויר. זה כבר למעלה מחודש שהכוח היהודי עומד בחזית הירושלמית מול כוחות הלגיון הירדני. הרובע היהודי והכותל המערבי כבר נפלו לידיו, ועתה שורטט קו החזית לאורך חומות העיר העתיקה מצפון. על החומות התמקמו הירדנים, מתכוננים לפרוץ קדימה לעבר העיר המערבית, החדשה, ומולם התבצרו הכוחות היהודיים שניסו לבלום אותם מתוך העמדות של הבתים שלאורך הקו.

קליעים נורו ללא הפסקה ופגזים התוו בשמים שובל של אש. לפתע, ניתנה הפקודה להשבית את האש. המרגמות השתתקו, הקליעים חדלו, החיילים הניחו לרגע את נשקם והציצו החוצה מתוך העמדות. מתוך שער הפרחים המבוצר הגיחה החוצה קבוצה קטנה, ביניהם בלט נער יהודי קטן וצנום כבן ארבע עשרה, מסולסל פאות, שרץ במעלה הדרך, מתחתית שער שכם לעבר רחוב יפו היהודי בין גדרות התיל ושברי האבנים, חוצה את בורות הפגזים שנפערו בכביש ואת תרמילי הקליעים שפזורים בכל מקום ועובר את קו החזית.

לרגע אחד הציצו מעבר לעמדות חיילי שני הצבאות האויבים, יחד עקבו בעין בוחנת אחרי הנער היהודי, הנה הגיע לעבר רחוב יפו, נכנס פנימה אל תוך בית האבן מתחם נוטרדאם, שם ניצבה העמדה היהודית, ונעלם. לרגע הייתה דממה ואז בבת אחת, רעמו התותחים. סופת האש חזרה להשתולל.

הרב מאיר לייב שפירא (צילומים: נעם מושקוביץ)

כיום הנער הזה, שבעטיו באה הפוגה קצרה במלחמה לחיים ולמוות של ירושלים, יושב בביתו בשכונת גאולה בירושלים ומחייך. הרב מאיר לייב שפירא, שכיהן שנים ארוכות כמחנך במערכת החינוך העצמאי וכבר עבר את גיל השמונים, חד וצלול כמו היו אותם אירועים רק אתמול. הוא מחייך כשהוא נזכר ביום ההוא שבו צעד כילד מהשבי הירדני אל משפחתו הירושלמית. ומה עושה נער יהודי בידי הלגיון? איך נפל לידיהם וכיצד שוחרר? הנה הסיפור. הוא מרתק, הוא מדהים, הוא עוד לא סופר מעולם והוא גם מפרק כמה מיתוסים היסטוריים בדרך.

תאוות רצח בעיניים

"נולדתי בשנת תרצ"ג בין החומות", פותח הרב מאיר לייב שפירא את סיפורו, "וכמו מרבית יהודי העיר העתיקה התגוררנו בחצרות-חצרות. החצר שלנו הייתה חצר 'שונה הלכות' הסמוכה לחורבת רבי יהודה החסיד. כל חיינו התנהלו בחצר, היה אפילו בית כנסת בחצר, שם התפללו כל המשפחות בחצר. אבי זכרונו לברכה היה מלמד בתלמוד התורה עץ חיים, שהיה בחורבה, שם גם אני למדתי".

הרב שפירא עוד זוכר את ההווי הירושלמי המיוחד, את התמהיל האנושי של חסידים, פרושים, ספרדים ומסתערבים ואת דמותם של רבני ירושלים הגדולים. "אני זוכר", הוא אומר, "את הגאון רבי פנחס עפשטיין, ראב"ד העדה החרדית זצ"ל, את רבני פורת יוסף ואת ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, ועוד". כבר מילדותו זוכר הרב שפירא את המתח עם השכנים הערבים ושובר בכך מיתוס ירושלמי ארוך שנים.

"לפעמים אני שומע אנשים שאומרים שפעם, לפני קום המדינה, היחסים שלנו עם המוסלמים בירושלים היו טובים. זה לא נכון. היה מתח מהיום שאני זוכר את עצמי. היה ברור שמסוכן להיכנס לרובע המוסלמי, היית יכול לקבל אבנים או להיות מותקף בדרך אחרת. אפילו ללכת אל הכותל המערבי לא היה פשוט בימים ההם, והיו רבים שנמנעו מכך, שכן הדרך אל הכותל עברה דרך שכונת המוגרבים המוסלמית. יהודי שעבר שם הסתכן מאוד בהצקות.

"הערבים מעולם לא אהבו אותנו, מהיום הראשון שיהודים התגוררו בעיר העתיקה. אלא מה? היו לפעמים חצרות שבהן גרו בשכנות צמודה משפחות יהודיות וערביות, שם לעיתים התפתחו יחסי שכנות טובים בין משפחה מסוימת למשפחה אחרת, אך לא הרבה מעבר לכך. היחסים היו גרועים והם הלכו ונהיו מתוחים יותר. היינו תחת השלטון הבריטי והם אלו ששמרו על הסדר, אם כי הם נטו לטובת הערבים. ברובע פעלו אנשי ההגנה והמחתרות שפגעו בבריטים ובערבים".

מי שכיהן כמוכתר של הרובע היה הרב מרדכי ויינגרטן, שהקים ועד של התושבים. "הוא היה המוציא ומביא שלנו", נזכר שפירא, "אבל היו שטענו נגדו שהוא משתף פעולה עם הבריטים נגד המחתרות וההגנה היהודית. לא כולם אהבו אותו. בשל כך הוקם ועד נוסף שבראשו הועמד רב הכותל הראשון, הרב אביגדור רובינשטיין".

לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה, החלה התפרעות קשה של הערבים והמתח בין הערבים ליהודים הגיעו לשיאו. סכנה של ממש ריחפה ברחובות. מצור הוטל על הרובע היהודי, שהיה מנותק מהשכונות היהודיות במערב העיר. באותם ימי מתח חגג הנער מאיר לייב בר מצווה: "לא עשינו זאת בחורבה, אלא בבית הכנסת של החצר, והאירוע היה בשבת. מה נתנו אז? לא הרבה. קצת עוגה, קצת לחיים וזהו. אבל זה נמשך על פני שבת שלמה".

הגיעה שנת תש"ח, הבריטים עמדו לעזוב בה' באייר, היישוב היהודי החל להתכונן למלחמה וכך גם יהודי הרובע היהודי. "הייתה התארגנות של הצעירים בעיר העתיקה", הוא נזכר, "כל מי שהגיע לגיל שמונה עשרה, אבל לא רק, השתתף בהתארגנות. אני הייתי צעיר מדי ולא נתנו לי להצטרף, אבל אני זוכר שפעם אחת הצטרפתי לאחד האימונים. השתאיתי לראות איך הם מתאמנים על רובים, מטפסים בחבלים ומדלגים מגג לגג, דברים מאוד מסוכנים אבל ידענו שלא תהיה ברירה, וניאלץ להילחם על קיומנו. מיגנו עמדות עם שקי חול וחיכינו ליום שבו תפרוץ המלחמה".

משפחות רבות נמלטו מהרובע לעיר החדשה, ביניהם גם משפחתו של הרב עפשטיין, ובביתו הריק הוצבה עמדה. "להוריי היה קשה מאוד לעזוב. היינו תשעה ילדים, ולא היה לנו שום דבר חוץ מהבית בו גרנו עם מעט הרכוש שבו. לאן יכולנו ללכת? החלטנו להישאר".

מי שמונה למפקד הרובע היה אברהם הלפרין, שהכיר היטב את הרובע והכין אותו לקראת הקרב. הוא השיג נשק ותחת אפם של הבריטים ניהל את האימונים לקראת הקרב שעמד לבוא. אלא שיום אחד כאשר שהה בביתו של ויינגרטן הופיעו לפתע הבריטים ועצרו אותו. במקומו מונה המפקד משה רוסנק".

אחד המיתוסים הנוספים אותם מפריך שפירא, היא הדעה הרווחת לפיו אנשי היישוב הישן - החרדים מקרב תושבי הרובע - התנגדו ללחימה, וסברו שאין להתנגד להשתלטות הערבית על הרובע העומדת לבוא. "זה לא מדויק", הוא אומר, "כולם הבינו שתהיה שחיטה אם לא נגן על עצמנו - כולם הבינו שאין ברירה אלא לנסות ולהילחם. היה אולי מיעוט שהתנגד, אבל הרוב תמך בזה והיו הרבה בני ישיבות גם בקרב הלוחמים".  

תוך כדי ההכנות ללחימה אירע מקרה נורא שזעזע את כל יהודי הרובע: "יום אחד התברר שהאנגלים פשטו על הרובע והצליחו לחשוף סליק סודי עם מרגמה ולקחו אותה", הוא מספר, "המגינים החליטו להתנגד, פשטו עליהם, הצליחו לחטוף חזרה את המרגמה וברחו. החיילים רדפו אחריהם והמגינים שישבו בבית של הרב עפשטיין זצ"ל ירו עליהם. האנגלים השתוללו, פרצו לבית ולא מצאו איש, הם המשיכו ופרצו לבית סמוך שהיה מעונו של המלמד רבי ישעיה חשין הי"ד שישב ולימד את תלמידיו כשהוא מעוטר בתפילין. הם התעללו בו, ירו בראשו והרגוהו. הבת שהייתה כלה שעמדה להתחתן התחבאה מתחת למיטה וגם בה ירו. הם לא נרגעו עד שהתחילו לירות על הקצין שלהם. הוא נפגע והם הסתלקו".

ילד בשירות היהודים

ביום חמישי עזבו האנגלים את עמדותיהם על הרובע והתנהל קרב עז על העמדות. "היהודים הצליחו להשתלט על חלק מהעמדות", נזכר הרב שפירא, "למחרת ביום שישי הוכרזה המדינה והחלה התקפה כבדה על יהודי הרובע, יריות ופגזים בכל כיוון אפשרי. היינו מכונסים בבית כשאנו שומעים איך מעלינו מתנהל הקרב, כשאני חושב כמה דל וקטן הכוח שלנו, כאשר לפתע פרץ פנימה מישהו לחצר וצרח: 'תברחו, הערבים כבר כאן, ברחוב היהודים. כנופיות של ערבים עם סכינים ישחטו את כולנו'.

"החלונות שלנו פנו לרחוב היהודים, זה היה ממש לידינו. כל אנשי החצר התכנסו וחשבנו מה לעשות. השכן הציע לנעול את החצר עם מנעול ברזל, אבל אבא שלי ביטל את זה ואמר: 'מה זה יעזור? הם יפרצו את זה, צריך לברוח מייד'. לקחנו כל מה שאפשר, נטשנו את הכול וברחנו לבתי מחסה. אני בתור ילד הייתי מסודר. אמנם הצטופפנו תשע נפשות בשני חדרים, אבל לי היה ארון משלי מעץ ובו הדברים הקטנים שהיו לי. כל מיני פיצ'יפקעס וספרים. מה יכולתי לקחת? לא היה זמן לכלום. נעלתי את הארון ושמתי את המפתח בכיסי וברחנו כולנו".

איפה התמקמתם?

"נכנסנו למרתף אחד הבתים בבתי מחסה יחד עם עוד משפחות רבות. שם שהינו עד הנפילה של הרובע.

"ואז, הגיעו בשורות איוב על האספסוף הערבי. היו כבר לפני פסח שני בחורים מפורת יוסף שהערבים תפסו והרגו אותם. אני זוכר איך אבא היה מזועזע מהשמועות".

אז הרבה לא השתנה מאז, האכזריות שאנו מכירים היום מדאעש כבר הייתה קיימת אז?

"בהחלט, כלום לא השתנה. שנאו אותנו ושונאים אותנו והם נותרו אותם אכזריים וחסרי צלם אנוש. מי שחושב שאפשר לעשות איתם שלום - הוזה".

איך הצליח הכוח היהודי להתמודד מול המתקפה הערבית?

"היה לנו כוח דל. בתחילה מי שלחם נגדנו היו הכנופיות הערביות הפלסטיניות אותן הצלחנו לעצור, אבל אז לאחר כמה ימי לחימה עזים הגיע הכוח של הלגיון הירדני שהיה מאומן, מסודר ומצויד. הוא החל בשיטתיות לכתוש את העמדות ונגדו הלחימה הייתה קשה. היינו במצור ואנשים נפצעו ונהרגו. באחד הלילות שמענו פיצוץ גדול, ובבוקר ראינו פרצופים חדשים, זו הייתה תגבורת שנשלחה אלינו, אבל הם לא היו חיילים מאומנים, לא ידעו להילחם כמו שצריך, ומאז המצב הלך והידרדר.

"גם נשק לא היה לנו כמו שצריך. היו לנו 'סטאן גן' - רובה שהיה יורה לא רע אבל פתאום נעצר. היית רץ לקרב, יורה ופתאום מגלה שאין לך כלום ביד, רק חתיכת ברזל".

נתנו לכם, הצעירים, להשתתף בלחימה?

"לא נתנו עקרונית לילדים להשתתף בלחימה, אבל היו כאלה שהשתתפו. היה לי חבר בשם ניסים שהיה בן 12, ללא הורים, והוא החזיק סטאן ולמד לירות בו. בהמשך אחרי שנפלו לוחמים היו כאלה שהצליחו להשתלב פנימה. היה יהודי כורדי בשם מזרחי שהיה לו מקלע כבד ולחם בו נגד הערבים עד שנפל. היה נער צעיר, שמו היה מיילך הלברטל, והוא תפס מייד את המקלע ומאז החל לירות בו נגד הערבים.

"הוא רץ מעמדה לעמדה במזרח, במערב, בצפון ובדרום, ועשה שמות אצל הערבים. הוא ידע להשתמש בו היטב וכאשר נגמרה התחמושת היה לוקח אותה מהערבים שחיסל. הוא היה מדי פעם מגיע למקלט ואומר בשמחה: 'הערבים כבר עלו לחומה, כבר שמחו שהצליחו לכבוש אותנו ואני חיסלתי את כל החיילים, שורה שלמה של חיילים ערבים מעל החומה'. וכך הוא חיסל במו מקלעו עשרות עשרות והערבים כבר הכירו אותו. יותר מאוחר כאשר הרובע נפל הוא חשש שיזהו אותו ויפגעו בו. הוא החליף בגדים, התלבש עם מכנסיים קצרות ושינה את התסרוקת. היה נראה כמו ילד תמים. אף אחד לא חלם שהילד הזה חיסל עשרות ערבים".   

אתה השתתפת בלחימה?

"לא נתנו לי, אבל לבד הייתי מגיש עזרה כשהיה צריך והייתי יכול. לא הייתי יכול לסבול את השהייה במקלט. בכל פעם שהייתה התקפה ערבית עלינו, התחילו בכיות, צעקות ודיבורים נוראיים. בני המשפחות שם החלו להתחבק חיבוקי פרידה כאילו זה הרגע האחרון שלהם. לא יכולתי לסבול את זה, הייתי עולה למעלה לקומה העליונה, שם היה בית כנסת והייתי יושב שם על החלון. בעיר העתיקה הקירות עבים בעובי של שני מטר, אתה יכול לשים בחלון כזה שתי מיטות. הייתי יושב שם ומסתכל על בית כנסת 'החורבה' שהיה לידינו. קירותיו סיפקו הגנה מסוימת.

"יום אחד, גם לא הייתה לי סבלנות. יצאתי החוצה לרחוב. כשעמדתי בחוץ, אני רואה את המוכתר הרב וינגרטן הי"ד הולך בצורה משונה כשהוא צמוד לקיר ומסתכל אחורנית. שאלתי אותו למה הוא הולך כך, והוא הסביר שהערבים מתקרבים והוא נצמד לקיר מחשש לצלפים".

מה אתה זוכר מהימים האחרונים, ימי הנפילה של הרובע?

"בינתיים כשהאש ממשיכה ניסינו להמשיך ולשמור כמה שיותר על מהלך החיים. היה ל"ג בעומר, ולאחי הקטן אברהם אהרון מלאו שלוש שנים. עשינו לו חלאקה בתוך המקלט, הדלקנו מדורה ושרנו בר יוחאי. אבל היה ברור שהסוף יתקרב. אני למשל ראיתי לוחם כאשר שתי הידיים שלו עם גבס אבל הייתה לו איזו שליטה על האצבעות ועם זה הוא החזיק אקדח וירה. איך אפשר היה להילחם כך?

"באחד הלילות שמענו פיצוץ גדול. בבוקר התחילה התקפה והיללות במקלט גברו. קמתי ועליתי לבית כנסת למעלה כדרכי. אני מסתכל מהחלון, מסתכל שוב ולא מבין: לאן נעלם בית הכנסת החורבה? בית הכנסת הגדול והמרכזי שלנו נעלם. בעודי מסתכל ותמה על המראה נשמע פיצוץ נוסף וקיבלתי פתאום מכה בעורף. נפלתי וקמתי. בדקתי את עצמו והתברר לי שרק נפצעתי פצע שטחי. אבל אני מסתכל בחלון ורואה שנפל פגז שהתפוצץ וריסס את כל החלון, הכול היה מחורר חוץ מהאמצע שם אני עמדתי, רק המשקוף של החלון נעקר ורסיס שלו פגע בי באופן שטחי. ניצלתי ממש בניסי ניסים".

בדרך לרבת עמון

לאחר נפילת החורבה והשתלטות הלגיון על כל העמדות המרכזיות, ולאחר שליהודים לא נותרה הרבה תחמושת, הסתיימו שבועיים של לחימה עזה ומפקד הרובע משה רוסנק החליט להיכנע. "זה היה יום שישי", נזכר הרב שפירא, "אני זוכר שראיתי את שני רבני הרובע, רבי בן ציון מרדכי חזן ורבי ועלוועל מינצברג, כשהם יוצאים עם מקל שעליו קשרו סדין לבן לעבר עמדות הלגיון. היו שאמרו שלא ילכו כי יירו בהם. אבל זה לא היה כך, הלגיון היה צבא מסודר, ברגע שהרבנים יצאו הפסיקו מייד היריות. פתאום אחרי שבועיים של הפצצות ורעש בלתי פוסק הייתה דממה".

לאחר משא ומתן התקבל הסכם כניעה. לפי התנאים, הרובע היהודי יטוהר מיהודים. נשים, זקנים וטף יפונו לירושלים המערבית, וכל הגברים בגיל הלחימה יובלו לשבי. ההסכם נחתם וחיילי הלגיון נכנסו לרובע וגילו לתדהמתם שלא נותרו כמעט לוחמים. רובם נהרגו או נפצעו. כאשר מפקד הלגיון עבדאללה תל ראה את מיעוט הלוחמים הוא אמר: 'לו הייתי יודע, הייתי שולח את חייליי נגדכם במקלות', וכך החליטו להפר את תנאי ההסכם ולקחו גם נערים ואף קשישים.

"הם חשבו שזו תהיה בושה אם ייקחו רק את הלוחמים לשבי, אז לקחו גם ילדים וקשישים. הם נכנסו אלינו", נזכר ר' מאיר לייב, "וחייל ירדני ראה אותי והורה לי לבוא איתו. אמרתי לו בערבית: 'אבא שלי פה בחדר השני, תן לי להיפרד ממנו. אבל הוא סירב. בינתיים אבי יצא החוצה וגם אותו רצו לקחת, אבל החבר של החייל אמר לו: 'הדא חכים', הוא רב, עזוב אותו". כך נאלצתי להיפרד מכל המשפחה ולבד, ללא הורים, צירפו אותי לאלו שנשלחו לשבי". וכך נער צעיר שלא מזמן חגג בר מצווה, ואשר לא נתנו לו בשל גילו להצטרף ללחימה, מצא את עצמו שבוי מלחמה.

"הצעידו את כולנו", מספר שפירא, "לכנסייה הארמנית, קרוב לרובע היהודי, שם קיבלנו את השבת, בלי שטעמנו כלום. אחר כך העבירו אותנו לתוך חדר קטן ב'קישלה' וצילמו אותנו כשאנו מרימים ידיים. היינו שלוש מאות איש בחדר קטן, היה קשה לנשום, ואחד הלוחמים שהיה איש אצ"ל התחיל לצעוק ולטלטל את הדלת. אנו פחדנו ואמרנו לו: 'עוד יירו בכולנו'. אבל הוא לא חשש. ואכן בסופו של דבר הגיע חייל ופתחו לנו חדר נוסף'.

"לפנות בוקר החל פינוי השבויים, אלו הוצעדו לשער האריות, שם הועלו על אוטובוסים. קבוצות חיילים, חמושים ברובים דרוכים, שמרו עליהם, והשיירה עשתה את דרכה לכיוון הר הזיתים, ומשם לעבר יריחו. הדרך הייתה ארוכה ומתישה", מספר שפירא, "דבר לא בא אל פינו מאז השבי. בכל כפר בו עברנו עצרו את השיירה, ערכו עלינו חיפוש ואפשרו לתושבים המקומיים להשתולל סביבנו בצרחות של 'איטבח אל יהוד'. באחד המקומות בהם עצרתי ראיתי איך אישה ערביה מבוגרת מסמנת לי שהיא תשחט אותי.

"בסוף מסע הייסורים הגענו לרבת עמון, בירת הממלכה הירדנית. את פנינו קידמו אלפי תושבים שגידפו אותנו באגרופים קמוצים וצרחו עלינו 'איטבח אל יהוד'. משם המשיכה השיירה עוד שעות ארוכות עד שהגענו ל'אום אל ג'אמל' קרוב לעיר מיפרק בירדן, מקום שומם בלב המדבר. באחת הפעמים חייל ירדני ערך עליי חיפוש ולא מצא דבר חוץ מהמפתח של הארונית שלי, והוא לקח את זה ושם בכיסו. אמרתי לו: 'זה נשק? למה אתה לוקח את זה?'. הוא הבטיח לי שיחזיר לי אותו".

השבויים של העיר העתיקה הובלו למחנה שבו גם שכנו שבויי גוש עציון, התנאים היו ירודים ומקום המגורים לא היה יותר משורת אוהלים. האנשים חולקו לקבוצות, כאשר בכל אוהל שוכנו כמה עשרות איש.

שפירא על אף גילו נאלץ לבדו להסתדר בחיים הקשים שנכונו לו במחנה. הוא היה אחד מהצעירים שבחבורה אבל לא הצעיר ביותר - בין ההולכים בשבי היה גם עולל, בן שנה וחצי, יוסף קדיש שמו, בנו של החסיד רבי שמואל שפירא מברסלב זצ"ל. התינוק התנתק מאמו במהלך הבלבול של כיבוש הרובע. הוא התגלגל לידי אחד השבויים שהחזיר אותו לידי אביו, לא הייתה כל דרך להשיב אותו לידי אמו שנותרה בירושלים. התינוק נותר בידי האב רבי שמואל שטיפל בו במסירות.

חבורת חסידי ברסלב שבראשה עמד רבי שמואל הצטיינה בפרישותה ובהקפדתה על שמירת כל תג גם בתוככי המחנה. היא כללה גם את רבי שמואל שפירא, רבי דוד שכטר ועוד, כפי שהעיד אחד השבויים: "רבי שמואל היה מטפל בתינוק שלו במסירות לא תתואר במשך כל שעות היום, ואילו בלילות היה מוסר אותו לשבויות גוש עציון, שהיו מטפלות בו, והוא, רבי שמואל, היה מתפנה לעבודות לילותיו: מתפלש בעפר ושופך את מרירות נפשו על חורבן הבית וגלות השכינה".

ביסקוויט בן חצי יובל

עתה כאשר השבויים הגיעו למחנה, זכו לאחר שלושה ימים ללא שדבר בא אל פיהם, במנת אוכל. היה מדובר בקופסאות של ביסקוויטים שהתבררו כמתולעים ומלאי נמלים. "על הקופסאות", אומר ר' מאיר לייב היה רשום ששנת הייצור שלהם היא 1925. כלומר הביסקוויט היה בן 23 שנים. שמרו את הביסקוויטים רק לנו, מששת ימי בראשית. זה מה שהגישו לנו. ניקינו אותם מתולעים ונמלים וזה מה שאכלנו". רבי שמואל גם כאן לפי העדויות נהג לפורר את מנת הביסקוויטים לפירורים דקיקים, וברר אותם שוב ושוב עד שהיה בטוח כי אין בפירור שום חשש ורק אז הכניסם לפיו.

בנוסף לביסקוויטים דאגו אנשי הצלב האדום למנת סיגריות לאיש. "והיו כאלה", אומר ר' מאיר לייב, "שזה היה חשוב להם יותר מלחם. היה אחד שניגש אליי והציע לי את לחמו כדי שאביא לו את הסיגריות שלי. אני הייתי צעיר מלעשן ונתתי לו אותן אבל בתנאי שישאיר את הלחם אצלו.

"התחלנו להתארגן לאט לאט באוהל. התנאים היו גרועים, זה היה מדבר. היו שם כל בוקר סופות אבק גדולות. הייתה פעם אחת שהתרחצתי בבוקר, והנה רק סיימתי, החלה סופה וכוסיתי בשכבה עבה של בוץ. כל היום נאלצתי להסתובב עם הבוץ הזה עד הערב".

במה עסקתם מרבית היום? היו לימודים במחנה? היה בית כנסת?

"היה אוהל אחד שהפכו אותו לבית כנסת שם היו מתפללים, אבל לימודים לא היו כמעט. איש לא לימד אותי שם. רבי שמואל הסתובב בכל מקום עם ספר תהילים צמוד לעיניו והתפלל ממנו יומם ולילה. אבל מעבר לכך רוב האנשים לא ממש עשו הרבה. ישבו בבטלה וניסו להתעדכן מה חדש בארץ. אני ישבתי באוהל מבוקר ועד ערב, שוחחתי עם החברים לאוהל. היו אוהלים שבהם שהו זקני הרובע, כמו ר' חיים אשר בוכוולד ור' משה יצחק דנציגר, הקשבתי למעשיות שלהם. הרבה סיפורים סיפרו לי באותם ימים".

איך התייחסו אליכם החיילים הירדנים ומפקדי המחנה?

"פיקד עלינו מפקד צ'רקסי בשם אבו עלי, שהיה קשוח מאוד אבל הגון. הוא לא התעלל בנו. כל זמן שלא עשינו צרות הוא היה בסדר. הוא רק הקפיד שנגיע כולנו בכל בוקר למסדר. היה אחד שלא הגיע בבוקר, ונמצא ישן באוהל. הוא חטף מכות קשות מהמפקד אבל לא הרבה יותר מזה. הוא רק רצה שקט וסדר, התרחקנו מהשומרים הירדנים ככל הניתן כדי שלא להיכנס לצרות".

ואז, שבוע לאחר השהייה בשבי הופיעה משלחת של הצלב האדום במחנה, לבדוק בו את התנאים. אנשי המחנה הציצו בהם בסקרנות ובתוכם גם הילד לייבל שפירא. "לפתע שמתי לב שקצין הצבא האדום מצביע עליי, הם הסתכלו עליי והחלו לשוחח. חששתי שאני בצרות וברחתי מייד לאוהל והסתתרתי. אחרי כמה שעות הגיע אחד מאנשי המחנה שנשלח על ידי אבו עלי והורה לי להתייצב לפניו. התייצבתי לפניו כשאני רועד כולי והוא אמר לי: 'לפי החלטת מפקדת המחנה אתה תשוחרר, ארוז את חפציך ותתכונן'. התברר שאנשי הצלב האדום שערכו ביקורת זעמו על כך שיש במחנה ילדים וקשישים, ודרשו לשחרר אותם. המפקד טען שכולם לוחמים, ואנשי הצלב האדום הצביע עליי ושאל: 'הוא נראה לך לוחם?'. וכך הוחלט לשחרר את הילדים.

"חזרתי לאוהל בשמחה וסיפרתי לשכניי לאוהל שאני אשוחרר. לא האמינו לי. אחד מהם, ברסלבר, בצלאל בלומברג, אמר לי בלעג: 'לייבל? אתה תשוחרר? אל תאמין להם'.

"למחרת התברר שזה רציני. הגיע רכב כדי לקחת את הצעירים והקשישים העומדים להשתחרר ומכל המחנה הגיעו אליי אנשים ותקעו לי לתוך השרוולים מכתבים למשפחה שלהם, עד שהחולצה שלי התנפחה. בלומברג שוכנע סוף סוף שאני אכן אשוחרר. הוא בא אליי, החזיק אותי ואמר לי: 'לייבל אתה יודע מי אני? רק תגיד למשפחה שלי שאני חי'.

התינוק יוסף קדיש שפירא הוחזר גם הוא והנער הצעיר הופקד על הבאתו בשלום לירושלים. "את רבי שמואל שפירא עוד הכרתי מהרובע", הוא מספר, "למדתי עם בנו הגדול בכיתה ועכשיו לקחתי אחריות על התינוק שלו".

והצלחת להביא אותו בשלום?

"לא ממש. עלינו על הרכב ונסענו עד רבת עמון. כל הדרך התינוק בכה, הייתי אובד עצות ולא ידעתי מה לעשות. אבל אז הגענו לרבת עמון". בין אלה שנלקחו לירדן היה גם המוכתר מרדכי ויינגרטן, שנלקח עם בני משפחתו, אשתו ובנותיו לירדן, אך שלא כשאר השבויים, בשל קשריו עם הבריטים זכה לכבוד מלכים. הוא לא נשלח למחנה שבויים אלא שוכן בבית מהודר ברבת עמון תחת שמירה. עתה הוחלט גם להשיבו ארצה יחד עם השבויים.

"הגענו לרבת עמון, ויינגרטן כבר המתין לנו ובנותיו נטלו את התינוק וטיפלו בו. למחרת עלינו על רכב. יצאנו מירדן, עברנו את גשר אלנבי והגענו להר הזיתים, כאן עצרו אותנו לזמן מה במחנה צבאי. הייתה שם תקרית נוראה כאשר שתי בנות לוחמות מההגנה שהיו גם מהמשוחררות קיבלו לפתע בשורה שהן ייאלצו להישאר בשבי במחנה הזה. הן בכו מאוד אבל לא היה מה לעשות, ואנו המשכנו לעיר העתיקה".

בפעם האחרונה נכנס שוב לייבל לבין החומות, חצה אותן ושוחרר ליד שער הפרחים. מכאן עשה את אותם צעדים גורליים שלא ישכח עד לעמדה היהודית. "כאן כבר חיכו לנו בני משפחה מהרובע. כולם הסתערו עליי ולקחו את המכתבים מהשרוול שלי. ההורים שלי הגיעו גם ונסעתי איתם לבית החדש בקטמון שם התגוררתי מאז".

ולבית הישן ברובע היהודי חזרת?

"לאחר מלחמת ששת הימים הייתי מהראשונים שרצו חזרה לרובע, רציתי לדעת מה עלה בגורל הבית שלנו, ואותה ארונית פרטית שלי שם השארתי את כל מה שהיה יקר לי. הגעתי לחצר שלנו ב'שונה הלכות' וגיליתי שלא נשאר כלום. שום דבר, הכול חרב, הכול נעלם. אפילו אבן אחת לא נשארה שם. כאב לי מאוד הלב על כך".

והמפתח לארונית?

"אני מחכה עדיין לחייל הירדני שיחזיר לי אותו". 

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות,הקליקו כאן.