טורים אישיים - כללי
עברתי שינוי ענק - אבל אני לא אדם חדש. לא חבל על האדם שאני?
היא שלפה חולצה מתוקה ממש וביקשה שאמדוד. אמרתי לה שהחולצה יפה אבל אני רוצה "יפה יותר. כזאת שארצה למדוד". היא התעקשה שהחולצה תיראה עלי נהדר ומצאתי את עצמי פשוט אומרת לה שהפעם אני יכולה לבחור, ואני לא מתפשרת יותר
- דבורי רובינשטיין (וקשטוק)למעקב
- י"ב כסלו התשפ"ז||

השבוע יצאתי לקנות בגדי חורף, לפני שהגשם יתפוס אותי בבגדי ניר של ממש, שמתאימים לקיץ בלבד.
העניין הזה הפגיש אותי עם המון רגעים מתוקים ומעניינים, אבל לא רק, שאני מוצאת לנכון לשתף.
חשוב לי להגיד מראש:
כל אחת מרגישה אחרת לגבי התמודדות כזו או אחרת בחייה ואין דרך אחת שמתאימה לכולן.
בקליניקה פגשתי התמודדויות שרבים מאיתנו לא יודעים איך להגיב אליהן, למשל: נשים שעוברות טיפולי פוריות.
חלקן מדברות על הנושא בהומור, ואפשר בקלות לצחוק איתן על כך.
וחלקן לא מוכנות שידברו איתן מילה בנושא.
כך גם לגבי אבדן ילד, אלמנות, גירושים ומה לא.
כשאמא שלי התחילה ללכת עם מקל, היא שיתפה בתגובות של הסביבה. איך נשים מוכרות, שכנות ממש, התעלמו לחלוטין מהמקל, כאילו הוא לא קיים. כששוחחנו על זה, ניסיתי להראות לה את הצד של אלו שפשוט לא יודעים איך להגיב ולכן הן "כאילו מתעלמות". זה לא שהן לא ראו. הן פשוט לא יודעות איך להגיב.
דווקא עם אמא שלי אפשר ממש לצחוק על זה.
וגם על האלמנוּת שלה.
אנחנו תמיד אומרות שאם יציעו לי מישהו או לה, וזה לא יתאים, אפשר להציע לשנייה...
מסתבר שאנחנו משפחה של אנשים שמצליחים לצחוק על הכל, ושמותר לדבר איתנו על כל דבר בעולם.
אבל לא כולם כאלו.
כך, בלי השוואה בכלל לעומק הכאב, בנושא של ירידה או עליה במשקל.
כיום מדברים על זה שאף אחד לא אמור להעיר או להגיד משהו על הגוף שלנו כי הוא דבר פרטי. גם אם מישהי רזתה מאד.
אני לא ממש מסכימה עם זה כי עם כל הכבוד להיותו פרטי – הוא עדיין גלוי ונראה, ושינויים דרמטיים בהחלט מעוררים רגשות כאלו ואחרים אצל אחרים, מטוב ועד רע.
ולמה לא להחמיא ולפרגן למישהי על שינוי טוב?
להתעלם, מבחינתי, זה הכי גרוע.
ולכן חשוב וצריך להיות רגישים.
בכל אופן, רוב הנשים שאני מכירה לא מוכנות שמישהו יעיר להן על משקל שעולה, ויש גם כאלו שלא רוצות שיתייחסו למשקל שלהן כשהוא יורד.
אני מאלו שאפשר להגיד להן הכל, כל עוד זה נאמר בכבוד.
בעניין המשקל, אני חושבת שאם אישה (גם גבר, לצורך העניין) ירדה מאד מאד ונראית שמחה וחיוניות – להתעלם מהשינוי גרוע יותר מאשר להגיד משהו.
כאמור, זו דעתי. יתכן ויש שיחשבו אחרת.
כל זה היה הקדמה.
*
לאחרונה סגרתי ירידה של 45 ק"ג, ואחרי שרכשתי לפני שבועיים חולצה מתוקה ממש (במשביר לצרכן, אם שאלתן) שאני מכניסה לתוך החצאית, שנוזלת ממני ממש, אי אפשר שלא להתעלף. באמת.
התגובות היסטריות, והן בכל מקום, כולל נשים שקוראות את התכנים שלי ועוצרות אותי ברחוב.
זה ממש בסדר מבחינתי ואפילו מחמם את הלב.
האם זה הדבר הכי חשוב בחיים – לא. אבל זה כיף.
אני בעצמי עוד לא מעכלת את הלוק החדש.
התחלתי את סיבוב הקניות בחנות של חיותה בלארג', שאני לקוחה קבועה שלה. זו חנות שהצילה אותי אינספור פעמים בזכות האפשרות לקנות מידות גדולות בנראות מקסימלית.
ביקשתי להחליף חצאית שקניתי במידה 54, שהייתה טובה עלי וכבר נוזלת. קניתי 2 ואת השנייה עוד לא לבשתי. חיותה הסכימה שאחליף וכעת אני במידה 50.
לא מתביישת לכתוב את זה. הרווחתי כל גרם ביושר.
כשנכנסתי לחנות, דודה שלי הייתה שם. דודה יקרה ואהובה שלא פגשתי כמה חודשים. היא לא זיהתה אותי. כשנפל לה האסימון, היא פשוט הסתובבה סביבי ובחנה כל סנטימטר כאילו היא רואה בריאה מיוחדת. ההתרגשות שלה ממש הדביקה את כל הנכנסות לחנות.
היא שלפה חולצה מתוקה ממש וביקשה שאמדוד. אמרתי לה שהחולצה יפה אבל אני רוצה "יפה יותר. כזאת שארצה למדוד". היא התעקשה שהחולצה תיראה עלי נהדר ומצאתי את עצמי פשוט אומרת לה שהפעם אני יכולה לבחור, ואני לא מתפשרת יותר על משהו "יפה". אני רוצה פריט שממש בא לי, שתופס לי את העין ושמשמח אותי למדוד אותו.
כי עכשיו אני יכולה.
נכון, עדיין לא במידות הכי סטנדרטיות אבל המבחר גדל עבורי, ואני מתכוונת לנצל את זה.
שנים התפשרתי. למעשה, כל חיי (מלבד כמה שנים בודדות שירדתי 60 ק"ג אחרי ניתוח שרוול וגם אז הגעתי למשקל דומה). אני לא מתפשרת יותר.
ההבנה הזו ריגשה אותי מאד.
יצאתי מהחנות עם חצאית חדשה, לפני שזו שאני לובשת פשוט תיפול ממני באמצע הרחוב (דבר שכמעט קרה עם חצאית אחרת לפני כמה חודשים).
עמדתי בגאולה והבנתי שיש לי שעתיים פנויות לפני שהבנות חוזרות אבל למעשה – אני לא יודעת לאיזו חנות "רגילה" ללכת כי אני פשוט לא מכירה חנויות "רגילות" ומלבד כניסה נדירה אל 2-3 מהן לפני החגים – אני פשוט לא יודעת לאן ללכת.
אז הלכתי לתחנת האוטובוס כדי לחזור הביתה, ומזווית עיני ראיתי חנות של חצאיות בסמטה הסמוכה.
כבר המון זמן שאני רוצה לקנות חצאית שהיא לא שחורה. החלטתי לנסות.
נכנסתי ושאלתי אם יש חצאית במידה שלי.
היא שלפה חצאית אפורה אבל לא מתאימה, ואז הפנתה אותי לחצאיות השחורות.
שלפה חצאית בגזרת A עם טוויסט חמוד.
ביקשתי 2 מידות, למקרה שאחת מהן תהיה גדולה או קטנה מידי.
לקחתי את הראשונה ולא הסתכלתי על המידה.
מדדתי ולא האמנתי.
ואז הסתכלתי על המידה.
50.
החצאית ישבה עלי בצורה כזו שהיה לי ברור שהמראה משקרת.
יצאתי למראה הגדולה שבחוץ, אבל גם שם נראיתי אותו הדבר.
עמדתי כמה שניות ובהיתי בדמות שלי.
כן, אני לא מתרגלת. האישה במראה היא לא אני. זה פשוט לא אמיתי.
השארתי את החצאית עלי. שילמתי ויצאתי מהחנות.
החלטתי להמשיך בניסיונות ופשוט להיכנס לחנויות של בגדי נשים.
נכנסתי לקניון רב שפע.
לא שיש שם מיליון אופציות, אבל זכרתי שיש איזו חנות שפעם ראיתי עליה פרסומת.
זר לא יבין איך זה מרגיש להיכנס לחנות "רגילה".
זה בערך כמו אדם עם כיפה סרוגה שייכנס לבית הכנסת חסידי.
זה לא בעיה. אף אחד לא יזרוק אותו. אבל הוא ירגיש שהוא במקום בו הוא מרגיש אחר, חריג.
ככה זה הרגיש לי. חריגה.
בראש רצו לי משפטים בסגנון "את עושה מעצמך צחוק. מה לך ולחנות כזו?"
וכמובן, התחושה שאני עדיין שמנה.
אגב, משקלית – אני עדיין שמנה, ללא ספק. מידה 50 בחצאית היא לגמרי מידה חריגה, אבל ממידה 58, למשל, זה כבר מרגיש כמעט חצי.
נכנסתי.
עמדתי בפתח כמו מישהי שמבקשת רשות.
מזל שהחנות הייתה ריקה.
"שלום, יש כאן בגדים במידות שלי?" שאלתי.
"כן, בטח" אמרה המוכרת. "מה המידה?"
"האמת שאני לא יודעת. פעם ראשונה בחנות כזו אחרי ירידה של 45 ק"ג. חצאית מידה 50. זה כל מה שאני יודעת".
המוכרת ממש התרגשה איתי.
"וואו. כל הכבוד לך! מדהים. מה הכיוון?" היא שאלה ואצה להוציא לי חולצה שחורה.
"יש 2 כללים פשוטים: לא שחור, כי אין לי ממילא מה להסתיר וגם כששקלתי 150 ק"ג לא לבשתי שחור, חוץ מחצאית, ולא חום, כי זה צבע שעושה לי רע".
"אוקי. לא שחור ולא חום" היא אמרה ושלפה עליונית בצבע קאמל.
"לא. זה חום" אמרתי.
"זה קאמל".
"נכון. קאמל זה גוון של חום מבחינתי"
"אבל זה כל כך מחמיא"
"אולי. אבל אני רוצה משהו שאני רוצה ולא חייבת"
ככה. פשוט.
אז מדדתי מלא בגדים. מה שנשאר לא בצבע שחור ולא בצבע חום.
"נו, ואיך זה להיות אדם חדש?" היא שאלה. באמת מוכרת מקסימה. ממש.
"אני לא אדם חדש. לא רוצה להיות אדם חדש. לא חבל על כל מה שאני?" שאלתי.
מסכנה. היא פשוט לא יודעת על מי היא נפלה.
"לא. אני מתכוונת... את יודעת, אחרי ירידה כזו אז אולי..."
"כן, זה מרגיש אחרת לגמרי אבל אני אותו אדם בדיוק, רק קל יותר, ויכולה להיכנס לחנות כזו ולהעז ולחפש לי בגד שיהיה לי כיף ללבוש. זה לא הופך אותי לאישה חדשה. זה כן מאפשר לי יותר".
היא חייכה.
או כי היא נחמדה. או כי היא מסכימה. או כי הלקוחה תמיד צודקת.
מצאתי סרפן לא מהעולם הזה.
גם איתו עמדתי מול המראה בשוק של החיים. לא מאמינה שהדמות שממול זו אני.
אבל זו אני.
עם סרפן.
שכולל גם חגורה.
הפעם האחרונה שלבשתי חגורה הייתה לפני 18 שנים, דקה אחרי החתונה, אחרי ניתוח שרוול וירידה של 60 ק"ג, וזה החזיק לכמה חודשים בערך, כי נכנסתי להריון ונגמר עידן החגורות.
איפה אני ואיפה חגורה.
והנה, אני עם חגורה.
הרגשתי כמו ילדה בת 3 שמקבלת סוכריה על מקל.
אולי התיאור הזה אפילו לא נכון.
זה הרבה יותר מזה.
הסרפן עלה הון, הייתי צריכה לבדוק לפני שמדדתי, אבל לא התכוונתי להשאיר אותו בחנות, כי האישה הזו שראיתי במראה זו האישה שאפילו לא העזתי לחלום אי פעם להיראות כמותה.
וכפרת עוונות על הכסף. ב"ה לא לקחתי הלוואה בשביל זה.
כוחות הנפש שהייתי צריכה למדידות האלה הספיקו לי.
2 חצאיות חדשות וסרפן זה המון.
ואני וקניות בגדים זה לא הולך ביחד, גם כשאני זוכה לחזור הביתה עם פריטים משמחים.
רציתי הביתה.
וזה מה שעשיתי.
בדרך אני שומעת אישה שצועקת "מה קרה לך?"
הפניתי את הראש במהירות. זו לא שאלה רגילה ואם מישהי צועקת, אולי קרה משהו למישהו.
אני מסתכלת לעבר הקול ורואה אישה שאין לי מושג מי היא, אבל היא כנראה יודעת מי אני, כי היא בעצם צעקה אלי.
"אני?" אני צועקת לה מעבר לכביש, בחזרה.
"כן. מה קרה לך?"
"מסתומרת מה קרה לי?". בצעקות אני אחלה.
"את נראית וואו!!!"
"אה, זה?" עכשיו הבנתי. אני עם בעיות קליטה לפעמים. "ב"ה, עובדת קשה" עניתי.
"העיקר רק בבריאות" היא ענתה.
"כן, ב"ה בבריאות" עניתי, כלומר, צעקתי, מעבר לכביש, מנסה להבין מי זו האישה הזו והאם נפגשנו פעם.
ואז נזכרתי באיזו אישה אחת שמאד מאד ירדה במשקל והחמאתי לה מכל הלב, והיא פשוט ענתה: "האמת שזה לא מהסיבות הטובות. אני חולה".
מאז אני נזהרת מאד לא להחמיא על ירידה או עליה במשקל לאחרים, אלא בודקת בזהירות, כי לא תמיד שינוי הוא מסיבות טובות.
חזרתי הביתה.
הגברת בת ה 11.5 שלי כבר חזרה מבית הספר.
"אמא, וואו!" היא אמרה כשראתה אותי עם החולצה בפנים ועם חצאית שלשם שינוי יושבת איפה שהיא צריכה לשבת, בלי לנזול לשומקום.
שלא אתרגל ל"וואוו"ים האלו. זה כזה כיף.
במהלך השבת עלו בי הפחדים של פעם:
"ואם גם הפעם תעלי במשקל אחרי הירידה הזו?"
"אל תספרי לאף אחד, שאם תעלי..."
וגם "אל תזרקי את החצאית עם המידה 54. אולי תצטרכי אותה שוב בעוד כמה שנים..."
(כל הבגדים "הישנים" בארון, תופסים מלא מקום ואני משלמת עליהם שכר דירה של ירושלים, אבל לא מסוגלת לזרוק אותם, כי אולי יום אחד...)
כן, הפחדים קיימים.
דבורי השמנה עדיין שם.
היא חלק ממני.
יצאתי למסע הזה בגלל בעיות בריאות ולא כדי לרזות, כי ויתרתי על האפשרות הזו.
למדתי לקבל את עצמי שמנה, מאד. הבנתי שזה הולך להיות גורלי.
ופתאום, טוב, לא ממש פתאום, אלא בעבודה קשה מאד, אני פוגשת את הדבורי הזו, שוויתרתי עליה אחרי 40 שנים של כישלונות, עוד לפני שנתתי לה הזדמנות אחרת.
כי אני לא רוצה להתאכזב שוב.
להיכשל שוב.
לקנות בגדים שוב, במידה 58.
אבל אם הבחירה היא בין לנסות, ואולי להצליח, לבין לא לנסות בכלל רק כדי לא לחוות כישלון, אז אני מאלו שמוכנים לנסות, ולוקחים בחשבון שיש תמיד 2 אפשרויות: להיכשל או להצליח.
רוב האנשים שאני פוגשת בקליניקה (וגם בחיים עצמם) לא מוכנים לקחת סיכון.
ובטח ובטח לא לספר קבל עם ועולם, ברשימת דיוור גדולה, על הצלחות שעשויות להפוך לכישלון.
הם מעדיפים להיות במקום הבטוח, גם אם הוא לא נח, לא נעים או לא טוב להם.
אני לא.
אני אדם שלוקח סיכונים בשביל סיכויים.
אין סיכוי בלי סיכון. פשוט אין. לא רק הפולניות מבינות את זה.
מתה מפחד מלונה פארק. לא עולה על מתקנים שילדים עולים עליהם בכיף.
אבל כשמדובר בהחלטות משמעותיות – שם אני הולכת עד הסוף, כמובן אחרי בירור עמוק של מחירים מול רווחים, התייעצות עם מי שנכון והרבה שיקול דעת.
כשעליתי 50 ק"ג מתוך ה 60 ק"ג שירדתי אחרי הניתוח שעשיתי ב 2008, הרגשתי כישלון נורא, אבל אז הזכרתי לעצמי שעליתי במשקל בזכות העובדה שעברתי 5 הריונות, וזכיתי ל - 4 ילדים. רק בהריון הראשון עליתי 25 ק"ג.
אם לא הייתי יורדת במשקל – לא הייתי מצליחה להיות אמא, כנראה.
לא רק זה, הייתי עוברת את ה - 200 ק"ג, מן סתם.
אז נכון, עליתי כמעט הכל, אבל בזמן הזה הרווחתי דברים חשובים הרבה יותר.
האם זה נקרא כישלון?
לא.
חד משמעית לא.
אז הנה, שמה כאן שינוי מדהים ומאד משמעותי שאני עוברת, בידיעה ברורה שיתכן ויום יבוא והדברים יראו אחרת, תרתי משמע.
אומרת תודה על כל יום.
מתמידה עם האימוני כושר מתוך הבנה שכל השינוי העצום התחיל בזכותם, והירידה במשקל זה רק הבונוס.
בעיות הבריאות נעלמו כליל.
אני פחות נוסעת באוטובוסים והולכת יותר ברגל.
עושה דברים שלא עשיתי בחיים.
מתמידה עם הזריקות הרזיה, כי למרות שבמשך כמה שנים לא ראיתי שינוי בזכותם, היום אני רואה שיש להם השפעה טובה.
וממשיכה להתאמץ, לקבל את השינוי ולשמוח בו.
*
ועוד מילה אחת לסיום:
משקל גוף הוא חשוב אבל הוא לא מי שאנחנו.
הוא לא מגדיר אותנו.
הוא לא הדבר הכי חשוב וגם לא חצי חשוב.
לא משנה אם את רזה או שמנה – חשוב שתזכרי שאת בנאדם, יצירה פלאית וחד פעמית שהקב"ה בחר בה לעבור מסע בעולם הזה.
אם עבורך המשקל הוא התמודדות – אז זה חלק מהמסע שלך. לא תברחי ממנו.
אם אצלך המשקל הוא לא התמודדות (יש לי גיסה כזו. כולנו במשפחה אומרות שהעולם לא הוגן כי היא אוכלת מה שהיא רוצה ונשארת מקל ואנחנו רק מסתכלות על אוכל ועולות במשקל) אז יש לך התמודדויות אחרות.
בקיצור, זה פוסט על משקל וכמה כיף להשיל משקל כבד, אבל לא התבלבלתי לרגע לגבי חשיבות העניין, ואני רק רוצה לוודא שגם את לא תתבלבלי.
את בסדר בדיוק כמו שאת.
בכל משקל.
איתך, פחות 45 ק"ג.
דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן