דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מה אפשר לשלושה אנשים, נוסעים לתומם, לפעול בתושייה, באומץ, בגבורה, במצב קיצון ובמקום להתאבן באימה או לצרוח מפחד, פשוט לפעול?

יש המון בלגן במונחים האלו, ובאתי לעשות סדר. היום אני יודעת לתת לכל דבר את המקום שלו, ולדברים מסוימים אני לא נותנת יותר מקום בכלל. בואו נתחיל

הפוסט הזה לא בא לייאש. הוא בא להראות עוד צד למי שעסוק רק בעצמו, ולמי שרוצה לזכות להיות תמיד רק בצד הנותן

כשהוא יגיע – הם יבינו, כנראה, שהאוטובוס הזה מלא, ושהנהג ידע שיש אוטובוס נוסף אחריו, ושאף אחד לא שכח אותם. אבל הם לא יודעים

היא דיברה ודיברה. תחושת הבוז העמוקה שלה הייתה גלויה על השולחן. אני מכירה אותה תקופה ארוכה. כל שבוע מחדש היא מדברת קודם כל, וגם אחרי הכל, על... אוכל

היא חשבה שאני לא מחונכת. שאני חצופה. שאני בת שאף אמא לא רוצה שתהיה לה. הרי איזו אישה אומרת לאמא שלה שהיא לא מתכוונת לטרוח בשבילה, בקושי להכין לה מיטה?

זוגיות לא גדלה מעצמה. לא צומחת לבד. לא מצליחה לייצר פירות בלי השקעה. היא קמלה, דועכת, נשחקת, נשרפת בשמש ונגמרת. לשקם אותה הרבה יותר קשה מאשר לתחזק אותה כשהכל עוד רענן

אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להבטיח לעצמי שלעולם לא אהיה במקום הזה יותר. שילדי יחיו עם אוויר כלכלי. שיתחתנו עם בסיס טוב. שידעו להתנהל כלכלית, כדי לייצר לעצמם ולילדיהם ביטחון כלכלי

היום אני יכולה לשבת על הספה בסלון. לפתוח את הריקליינר. להניח יד אחת על החזה ויד שניה על הבטן, לעצום עיניים ו... לנשום

הם נפלו שוב ושוב, ואני נשארתי יציבה. ופתאום צפו לי הקולות: אל תעלי על המתנפח! הוא יקרוס! בגללך כולם יפלו! עניתי להם: לא. הוא לא יקרוס

שבת של חורף ותכנונים שמשתבשים – ובכל זאת, כשיש דד-ליין ברור, האנרגיות שלנו מנותבות אחרת

אמרתי גם תודה על חלקים פחות קלים, שהיום, בדיעבד, אני מבינה כמה הם בנו אותי. הייתי צריכה רגע כדי לנשום ולעכל שלראשונה בחיי אמרתי תודה על משהו כל כך לא פשוט

בכל שנה, או נכון יותר, כל חצי שנה, בסיום עונה, אני אורזת את הבגדים של דסי שלי, בת ה-6.5, ומעבירה לילדים של אחייניות שלי. מפנה את הארונות. נפרדת

נכון, זו עבודה שהם מתפרנסים ממנה, אבל יש מהם שהלב שלהם גדול מהכיס, וההתגייסות לטובת ילד או ילדה שלי זו סיבה טובה מספיק להכיר טובה, להודות

פתאום הבנתי. "את בעצם אומרת", החזרתי לה בשפת השיקוף של אנשי מקצוע, "שבעינייך להיות גיבור זה איך האדם מתמודד אחרי המכה..."

לעיתים (רבות מידי), הצורך בלדבר מגיע כדי למלא איזשהו חסר שהאדם אפילו לא מודע אליו, כך שהמילוי של אותו צורך נעשה באופן לא נכון, שלא באמת ממלא אותו, אלא זה רק נדמה שכך

אני בסדר כמו שאני, וגם כשאני לא, אני עושה את המיטב שאני יכולה באותה העת. אני לא צריכה אישור מאף אחד בשביל להיות מי שאני בוחרת להיות, גם אם זה לא תמיד מובן מפאת הפערים הקיימים

מצוות כיבוד הורים לא מתחלקת במספר הילדים! אלא לכל אחד יש 100% מחויבות ואחריות לכבד את הוריו כפי יכולתו, בלי קשר למה שהאחרים יכולים או מוכנים לעשות בשבילם

אם לקוחה הייתה מדברת איתי על מצב של "אני לא יודעת איפה אהיה בחג" לפני שנתיים – לא הייתי מבינה באמת על מה היא מדברת. לא הייתי יודעת איך זה מרגיש

שאני שומעת לאורך השנים לא מעט נשים ש"מתוודות" על כך שהן לא מחבבות את חג הפורים, וחושבות שהן לא נורמליות כי "מי לא אוהב את פורים?". אתן לא לבד