כמה אומץ צריך כדי לעבור עקירה, וכמה כדי לשתף ציור בסטטוס?

כמה אומץ צריך כדי לקבוע שיעור פילאטיס? כמה אומץ צריך כדי לשלוח הודעה? כמה אומץ צריך כדי להעלות סטטוס עם ציור שציירת? כמה אומץ צריך כדי לעשות את הדברים שאנחנו באמת רוצים, ולא מעזים? כמה אומץ צריך כדי להסכים להיות חשופים? 

ביוני 2010 עלתה לבמת TED מרצה לא מוכרת שדיברה על מחקר שלה בנושא "העוצמה שבפגיעות" (The Power of Vulnerability). הרצאה שהפכה מאז לאחת מהרצאות ה-TED הנצפות ביותר בעולם, והשפיעה על מיליונים של אנשים לעשות את מה שהם חוששים ממנו יותר מהכל - לחשוף את הרגשות שלהם. בהרצאה מסבירה ברנה בראון למה פגיעות היא לא חולשה אלא אומץ, ולמה ההסכמה לכך היא הדרך להבראה רגשית. 

כמה אומץ צריך כדי לעשות את הדברים שאנחנו באמת רוצים?

השבוע נדרשתי להרבה מאוד אומץ משלי, כשהגעתי לסניף מרפאת השיניים של קופת החולים שלי לתהליך לא נעים ולא כיפי: עקירה. נדרש ממני אומץ לצאת מהמיטה, נדרש ממני אומץ לעלות לאוטובוס ונדרש ממני אומץ לספר את זה עכשיו.  העקירה, באופן מפתיע מאוד, הייתה קלה (עד כמה שעקירת חלק מגופנו יכולה להיות קלה). זאת אומרת בלי תפרים, מהירה, לא כואבת באותו רגע, אך כמובן דורשת משככי כאבים חזקים לרגעים שאחרי. אל דאגה, רכשתי.

כשנכנסתי לבית המרקחת אחרי התהליך, כולי רועדת עדיין, כי החרדה שאחזה בי השתחררה לאט לאט, ראיתי דמות מוכרת. היא הייתה ישובה על כיסא בבית המרקחת. היד נתונה בגבס ותומך מבד, וידעתי מיד - זוהי הרבנית ימימה. התרגשתי כל כך לפגוש את הדמות שמאחורי שיעור פרשת השבוע שאני מדפיסה מדי שבוע כבר שנים.

כמה פעמים נדרש ממני אומץ במקומות שאולי נראים לאחרים פשוטים

מה שהפתיע אותי אפילו יותר היה הזיכרון שעלה בי באותו רגע: לפני כארבע-עשרה שנה פגשתי אותה ברחוב, גם אז הייתי אחרי עקירה (טראומטית במיוחד). גם אז ניגשתי אליה ואמרתי: ״הרבנית, אני אחרי עקירה, תברכי אותי״. והנה, שוב אנחנו נפגשות באותן נסיבות.

הפעם, לפני שביקשתי ברכה, בירכתי אותה ברפואה שלמה על היד ששברה. היא חייכה, ואחר כך בירכה גם אותי. משהו במפגש החוזר הזה הזמין אותי להביט בעצמי: מי הייתי אז, לפני ארבע-עשרה שנה, ומי אני היום? 

אני מבינה כמה פעמים נדרש ממני אומץ במקומות שאולי נראים לאחרים פשוטים: להזמין תור בקופת חולים, להירשם לאימון, להעלות סטטוס עם ציור שציירתי (זו חשיפה רגשית עצומה למי שלא רגיל בכך, את חושפת את עצמך לביקורת, את חושפת יצירה שלך, חלק ממך יצא לעולם, הוא כבר לא פרטי ויהיו לאנשים אחרים דעות עליו לכאן או לכאן - בפעם הראשונה לקח לי יום שלם). דברים שאפשר לסמן ביומן בשתי מילים, בלי שאף אחד יידע כמה התלבטות קדמה להם. 

וכמה אומץ נדרש ממני כדי לשתף את המילים האלה בטור? עוד רגע תקראו אותן, ותדעו עליי משהו שיכולתי בקלות לשמור לעצמי. אולי מישהי, שהתלבטה יום שלם אם לעשות משהו שהוא נכון לה וקשה לה באותה מידה (כי זה בדרך כלל ככה), תקרא את המילים האלו ותקבל החלטה משמחת. בשביל זה, נדמה לי, היה שווה לספר.