"כל הכבוד לך, איך ילדת שמונה ילדים"

יש טקסטים שנכתבים מהבטן או טיפה מעל, מאזור הלב, ויש טקסטים שנכתבים מהשכל, מאזור המוח. מקום גבוה יותר ברחבי האדם שהולך קוממיות.

אלה מהבטן יוצאים בשנייה, או שלא יוצאים בכלל. אלה מהראש, לוקח להם יותר זמן להיכתב, הם אינם אותנטיים כמו אחיהם הקטנים והפשוטים. הם משוקללים יותר, שקולים יותר, מקבלים עם הזמן עיצוב שהוא תוצר של מה יגידו עליהם ועל מי שכתב אותם, ולכן משויפים יותר.

בעוד כמה ימים החתונה של יהונתן ואביגיל, בעז"ה. אין לי אפשרות אחרת מאשר לכתוב טקסט מהבטן.

ולא, זה לא הטור שאני רוצה לכתוב בו על החתונה. חכו איתו. משהו בתוכי צריך להבשיל ולהבין. אין בי יכולת באמת לקלוט עכשיו. גדולים עלינו לעיתים החיים שהביא אותם אלינו אלוקים. כמו שילדים רוצים שההורים שלהם יתפעלו מהם, כך לבורא עולם יש נחת כשאנחנו מתפעלים מהבריאה שלו ומכל מה שהוא שם פה. אין בי עדיין כלי עבודה כדי לכתוב אפילו את המילה – חופה.

השבוע באתי להרצות לאימהות של בית הספר היסודי של הר-נוף. בקהל ישבה הרבנית רחל הבר, שכנתי כאן בקטיפה. הרגשתי כמה היא תדע להרגיש את הסיפור הטרי על הכליות הרגישות שלי. חיפשתי אותה בקהל, ידעתי שרק היא תבין מה זה להיפגש אחרי שנים, כשאת כבר לא יולדת יותר ילדים, אלא יולדת רק ספרים, חוברות, מילים, ידעתי שהיא תבין אותי ותעריך כשסיפרתי לה, עוד אחרי ההרצאה, על הפגישה שהייתה לי כמה ימים קודם לכן עם פרופ' דבורה רודריגר, נפרולוגית, פגישה שהזכירה לי בחזק חזק, כמה ניסים צריך גוף כדי להפוך להיות אמא. ועוד פעם אמא, ועוד פעם אמא ועוד פעם אמא. למה אני שוב בוכה כשאני כותבת כזאת מילה קטנה? למה בעומק הנשמה היהודית אין דבר חשוב לנו יותר, בכל אופן אמור להיות, מהאימהות שלנו. גם כשהם מתחתנים להם, ואולי עוד יותר, יש בלחתן ילד או ילדה, גם אוויר פרידה.

למה אני שוב בוכה?

אולי כי שכחתי עם השנים, שכחתי כמה רציתי להיות אמא, כמה התאמצתי. שכחתי כמה זה לא היה ברור מאליו, כמה פגישה אחת עם כזאת מומחית שאת מרגישה בדיבור שלה שהיא הכי יודעת, שהיא הכי מקצוענית ובעלת ענווה, שהיא בת סמכא. לבוא, כשאת מתבגרת, ל"אדמו"רית" כזאת, כך הסבירה לי הרבנית, "היא הייתה הרופאה של בעלי", אפשר לדמיין בכלל מה עבר עלי בחדר מולה כשהיא סיכמה לי את סיפור הכליות היולדות שלי?

"כל הכבוד, איך ילדת שמונה ילדים", לשמוע את הקול החכם שלה אומר לי "כל הכבוד". הייתי צריכה את האישה היקרה והחכמה והעדינה הזאת, האיכותית המקצועית והיודעת הזאת, הצנועה ומאירת העיניים הזאת, כדי שתחזיר לי אור של נס. כדי שתזכיר לי, שהאימהות היא הדבר הכי יקר לי בעולם. זה שהכי רציתי יותר מכל דבר. גם כשהם עוזבים את הבית, אחד אחרי השני ומשאירים אותי אל אחרי צהריימים (איך אומרים אחרי צהריים ברבים?), בשקט שמחשיך מוקדם להתבוננות בוגרת יותר על ההורות ועל התפקיד המשתנה שלי כאן.

איזה מוזר זה.

זה היה כזה אינטנסיבי לגדל אתכם.

לג'נגל את השמירה על הגוף שלכם, לקשור אתכם בכיסאות בטיחות, להאכיל אתכם באוכל בריא, לשמור על הנפש שלכם, לתת לנשמה את הקדושה שלה.

כשיצאתי מהפגישה עם הפרופ' בדיוק שקעה השמש. נשאר ממנה עוד חצי עיגול תחתון קטן לכוון הרי מערב, אלה, היפים האלה, שרואים מהדסה עין כרם.

עמדתי לי שם בתפילת מנחה, בוכה, בוכה, בוכה. "טיפלו בך כל כך טוב כל השנים", אמרה לי הפרופ', "נתנו לך בדיוק את הטיפול הנכון". היא עשתה לי כזה סדר בראש ורוגע בנפש. לפני שהמשכתי משם לחנות קסומה שגם הפרופ' מכירה ואוהבת, הרגשתי בגולה של הגרון שעולה בי רגש נדיר, בכל אופן כזה שלא נמצא בנוכחות של יום יום.

אני מבקשת מכל הבנים לצאת כעת החוצה מהטור, כי זה רגש דק של בנות עדינות שאי אפשר באמת לשתף בו ולחלוק.

יצאתם?

עלה בי הרגש הזה שקוראים לו "צדקת". "צדקת, ילדה מתוקה אחת שאת".

זה מעין רגש עדין כל כך שכשאת קטנה וחסרת כוח, מפוחדת, ולא יודעת, מאוימת, וחוששת, מסתכלת מגומד קומתך על הגדולים והאחראיים באמת, על היודעים והמחליטים, על מציאות שנכפתה, רגש של ילדה שאין לה באמת כוח או מילה, אבל מכל האנשים המבוגרים המקיפים אותה, היא יודעת שהיא צודקת. אין לה שום כוח או השפעה אבל היא מרגישה שהצדק איתה.

 שיש אמת בהיגיון שלה, שאין לה כוח מול כל העולם אבל יש בה תפילה, שאין בה ידע ספרותי או מדעי מעוגן אבל בבינה היתרה היא מרגישה, ומי יאמין לה?

זה מה שהרגשתי כשיצאתי.

הרגשתי את הילדה שצדקה. שנלחמה, שקיוותה, שכל בדיקת דם ואיסוף שתן, גמרה ספרי תהילים, וזעקה לאלוקים, "תרשה לי להיות אמא עוד ועוד פעמים". וכל פעם נשמעו קולות שאמרו לי "די, מספיק זה מסוכן", והלכתי כמו שדורשת ההשתדלות לרופאים הטובים ביותר בעולם.

"כן, את צדקת", אמרה הפרופ' הנפלאה והאנושית הזאת, "והכל בסדר, והילדים פה, ואת פה".

מכירות, בנות, את ההרגשה הסודית הזאת?